אומרים שלכל אחד יש ייעוד, שלכל אחד יש מטרה, שהוא הציב לעצמו,
או שאחרים הציבו בשבילו. לי היה ברור עוד כשהייתי מכורבל ועטוף
בתוך הרחם שזה הייעוד שלי. הייתה לי תקופה של כ-9 חודשים, בהם
עוד יכולתי להתעלם מכל העניין הזה, ולעשות ככל העולה על רוחי.
לא שהיו לי הרבה דברים לעשות, הרי בסופו של דבר הייתי מקופל
ומוקף מים בתוך שלייה, ואפילו לאכול או לנשום בכוחות עצמי לא
יכולתי, אך עדיין הייתה תחושה של אופוריה נטולת כל בסיס,
שהחיים האלה הולכים להיות מגניבים לאללה.
ואז ביום סגרירי של סוף אוקטובר שנת 1978 נזרקתי החוצה אל
הכפור העז ואל הייעוד שלי, שהמתין לי בסבלנות בחוץ, כאילו היה
שם מאז ומעולם.
מאותו יום ידעתי, שכל מה שהיה עד עכשיו נגמר, ועכשיו עליי
להקדיש את כל משאביי על-מנת לגלות ולהבין את מה, שהטילו עליי
מלמעלה. הייעוד שלי לא נתן לי מנוחה, וכבר ביומי הראשון בחוץ
הוא התחיל להציק ולשאול אותי מה אני מתכנן לעשות בנידון. הוא
כל-כך עצבן אותי, ולא הצלחתי להיפטר ממנו. סבורני שבשיחה איתו
הגעתי לשיא האנטיפטיות, שבן אנוש שפוי מסוגל להגיע, ובכל זאת
הוא לא הסכים לפטור אותי מנוכחותו. בסופו של דבר לא נותרה לי
ברירה, אלא להחטיף לו סטירה, כזאת ששבוע לאחר-מכן עודך שומע
פעמוניי כנסייה מצלצלים במרץ בתוך אוזנך.
מאז אותו מקרה הוא לא הראה את פניו, אך עדיין היה משגיח עליי
מלמעלה. לפעמים היה בא אליי בחלומות, ובורח רגע לפני שהייתי
מתעורר. כן, כזה פחדן הוא היה.
למרות חוסר רצון וכוח, ידעתי שאין לי הרבה ברירות, אלא לחקור
את הנושא לעומק, ולהגיע למסקנה נחרצת וחד-משמעית.
וכך עשיתי, התעלמתי מהכל וניסיתי רק לחקור את העניין ולהגיע
לפתרון. כל הקטע היה נראה לי כמו עוד חידת היגיון מהמוסף
בעיתון של יום שישי, החידות המרגיזות האלה, שאף פעם לא הצלחתי
לפתור. אך זו לא הייתה עוד חידה, זו הייתה החידה שלי והייתי
חייב לפתור אותה בשביל עצמי.
מאז ועד היום עברו 17 שנה, 4 חודשים ועוד מספר ימים, טרם הגעתי
לפתרון, ובאמת שקשה לי לעמוד על טיב סיכויי להגיע לפתרון
המיוחל. העניין הזה הוריד אותי מהפסים לחלוטין, אני לא אוכל,
לא ישן ונושם רק למספר שניות בשעה, כי אסור לי לבזבז אף רגע,
כל רגע הוא גורלי, כי אולי זה הרגע בו אמצא את התשובה.
לפני כ-4 שנים הייתי משוכנע שהגעתי לתשובה, אפילו קראתי לייעוד
שלי לבוא ולשמוע. לאחר שהתנצלתי בפניו והבטחתי לו שלא אסטור לו
שנית (הבטחה שלא הייתה לי שום כוונה לקיים) הוא התרצה ונאות
לבוא.
ישבנו שנינו על כוס קפה פושר וסיגריה שלא נגמרה, סיפרתי לו את
הפתרון שלי, והוא רק הנהן במבט משועמם. כמובן שלא היה לו מושג
מה התשובה הנכונה, הוא בסך הכל היה הייעוד שלי, רק על פני
כדור-הארץ היו כ-5 מיליארד ייעודים, שערו בנפשכם מה היה קורה
אילו כל אחד מהממזרים הללו היה מסתובב חופשי, כשהוא יודע את
התשובה.
הוא אמר, שהוא צריך לשאול את האב האוניברסלי, ושתוך שבוע אקבל
תשובה. חיכיתי בסבלנות, לא היה לי הרבה מה לעשות אז ניסיתי
להשלים את המחסור העצום בשעות שינה שהיה לי.
נדמה היה לי שזהו השבוע הראשון בעולם,שהיו בו 365 ימים, אך
בסופו של דבר הוא הסתיים. ביום האחרון של השבוע חזר אליי
הייעוד, הצעתי לו קפה, אך הוא סרב בטענה, שהוא עדיין מנסה
להתאושש מהקפה הקודם, "יש לך את התשובה"? שאלתי.
"כן" השיב.
"ו"... שאלתי בחוסר סבלנות.
"לא" השיב.
"מה לא"? ניסיתי להבין, אך הוא הפנה אליי את גבו והחל מתרחק.
התחלתי לרדוף אחריו, אך הממזר רץ כמו אלוף עולם ב-100 מטר וחמק
ממני. הרגשתי כאילו פגע בי ברק, הייתי משוכנע שזו הייתה התשובה
הנכונה, ועכשיו אין לי מושג איך אצליח למצוא את התשובה.
מאז ועד היום עבר זמן רב, את התשובה לא גיליתי, ונראה לי שגם
לא אגלה. אני כבר מיואש לגמרי, לא נותר לי הרבה לעשות, מלבד
לשבת לבדי ולשאול את עצמי ברצינות: האם לא היה מוטב לנו, אילו
לא ידענו דבר?