מקרה לו קרה לי
בו הייתי
באימים
ברחמים
משמיעה אמרותי, תחנוני
רק בכי ומדון
מנסה להכריח
אולי להוכיח
גם מחילה בתוכי
אהבה עוטפת ומקווה
מאמינה
וילד עירום
עומד ומביט
ושואל בעיניו:
"את עצמך להכריח?
     ולמי בכלל להוכיח?!"
ואסוב סביבו סביבי
שאלותיו כדבורים
עוקצות
נוגעות ומכניסות בי משהו
מותירות סימן
(כמה זמן עד שיעלם?)
מנסה להילחם
להיפטר מהן
(אין כמו מאבק אוילי בעצמך)
להתנער מאותו כעס
אותה אכזבה
שוב מכריחה
מנסה להוכיח
(עדיין לא עזבו אותי השאלות
אותו ילד קסום שאבד בין חלומות)
את עצמי להכריח?
ולמי להוכיח?!
אולי
אולי זה לא העניין
השאלה היא בכלל אחרת
(שוב זה קורה לי
 ייחוס חשיבות
לדברים הלא-נכונים)
לא מה להוכיח
(כבר דובר בעניין)
אלא
אלא לשם מה
במה יועיל ומה ישנה
מעשה נלוז שכזה
ולמי ישועה
(האם רק לעצמי לדאוג ידעתי?)
אלך לחפש בחלומות ילד עלום
עירום ושואל
מקשה קושיותיו
ואקשה קושיה משלי
(שלישית במספר)
ואשאל
ממערומי הפנימיים
אחפור עד שאמצא את התום
(בטעות נקבר תחת עפר
כשרצתי לאיזה מקום)
ואותו אכריח
ואיתו אוכיח
ואשאל
לשם מה?
ולמי ישועה