אבני אודם מנצנצות. להבה קטנה משתלהבת לאיטה. הרי אדום באורה
של השקיעה. ורד אדום אחד קורץ מתוך שדה של כותנה לבנה...

הוא מתנער ובוחן בחשדנות את היין האדום הבוהק המתערבל לו לאיטו
בכוסו. נפשו חוזרת לה מאותו שיטוט נעים, קליל, אל מקומות בהם
הוא יכול להיות שלם.
הוא מרים את ראשו ומביט בסובב אותו בפעם המי יודע כמה באותו
הערב. באר ללא שם בעיר ללא משמעות, מוקף בדרי המקום הקבועים.
אנשים. אנשים.
אנשים זה דבר חשוב, הוא פוסק בליבו עם כשהוא נותן לעיניו לשוטט
ולהקיף את הקהל הממלא את המקום. אנשים מביאים עימם מצרכים
מבוקשים אל תוך מה שהוא מכנה חיים. אנשים מביאים עימם ריחות של
מקומות רחוקים וטובים יותר וצבעים. הנה הבארמנית למשל, מחליקה
לה בקלילות מקצועית מאחורי הדלפק וזורקת חיוכים לכל קהל
מעריציה השותים אותה בעיניהם. אחרי שתסיר ממנה את את ריח
הסיגריות והמשקאות הזולים, היא תריח כמו האוויר אחרי הגשם
הראשון וצבעה יהיה...כחול בוהק, כמו של השמיים ביום קיץ חם
במיוחד. והזוג המתגפף לו בפינה? ללא ספק ריח של עוגיות חמאה
ואי אפשר לטעות בכך שצבעם יהיה ורדרד. כמו מסטיק בזוקה, דביק
אבל נחמד.
עיניו חולפות להן לאיטן על שכניו הזמניים, כמו זוג סתתי סלע
מהוקצעים, בוחנות בולשות. לרגע מתערפל לו החדר לעיניו ושלל
צבעי האנשים מזדהר לו לפתע פתאום, גוונים של ארגמן, כחול, זהב
וכסף דוקרים את ראשו, כולם כה יפים... כה יפים.

הפסקה במוסיקה המתנגנת ברקע. מישהו מצוות הבאר החליט שזה זה
הזמן להעלות את מפלס העליזות בבאר השמח בלאו הכי והחל בנגינת
שירי עם פסאודו אירים. הוא נאנח. אין דבר שיותר מציק מאשר
חבורה של גברים שיכורים למחצה המנגנים בחמת החלילים השטנית
שלהם. עיניו מתערפלות בעודו מדמיין כיצד היה מעמיס את כל נגני
חמתות החלילים באשר הם, סקוטים, אירים ושאר מרעין בישין, על
ספינת ענק ומשלח אותם לדרכם. אל דאגה, הוא יעמיס מספיק ארגזים
של ויסקי אירי וסקוטי על הספינה, שיהיה שמח. ועל זהות ממציא
הויסקי הם יוכלו להתווכח בדרך ארוכה לעבר אי נידח אי שם
באוקינוס השקט, שם יוכלו לנגן עד קץ כל הקיצין מבלי שיטרידו את
חלקת אלוהים הקטנה שלו. חיוך קל נוגע בקצות שפתיו כאשר הוא
מדמיין לעצמו עומד על החוף עם בקבוק אחד שהחרים לעצמו, מנפנף
בהתלהבות לעבר הספינה (ששמה יהיה, ללא ספק, שאנון אומ'אלי או
רוז מקטירנן או כל שם נשי גאלי נחשק אחר) עם כשהוא צועק לעברה
בגאלית צחה: "פוג מהונס חברה! פוג מהונס!" ("שקו לי בתחת").
החיוך מאיים להתפשט לעבר עיניו כשהוא חושב על פניהם המופתעות
של אלפי נגני החמתות, מרחף לו לרגע ונודם. הוא חזר למציאות.
הוא חזר לעצמו.

צבעים... זוהרים ומפנקים וממלאים את הבאר הפשוט בהוד והדר. איך
הם לא רואים זאת? הוא תוהה. איך הם לא רואים את השחור האופף
אותי? אם מי מהם היה רואה את הצבע השחור, האפל, שואב האור
מסביבי, האם גם היה חש בריחי? ריח של בדידות שאין לה סוף, ריח
של אובדן מהות, ריח של עלים יבשים נרקבים להם לאיטם בשלוליות
של סחי. האם היו מצביעים לעברי ומתלחשים ביניהם תוך שהם מנידים
את ראשם בתוגה? האם היו נמלטים באימה לאחר הצצה אחת בתהום
האינסופית של יאושי טרם ידבקו ברוחות המנשבות ממנה ויטילו עצמן
לתוכה ברגע של טירוף חושים? ואולי...ואולי מי מהם היה ניגש
ומניח יד על כתפי ואומר: "זה בסדר. אתה לא לבד, יש כמה מאיתנו
שיעניקו לך חיבוק חם ומפלט מן התהום המאיימת שבפנים".
הוא משפיל מבטו אל תוך יין הארגמן. מוזגת השמיים הכחולים
מקרקשת לה באיזשהו מיכשור אקזוטי, מכינה קוקטיל ביזארי עבור
לקוח בריח של מרלבורו לייט.

הגיע הזמן ללכת. הוא מניח את כוסו בזהירות על הדלפק ומסמן
למוזגת להגיש את החשבון. היא מניחה אותו לפניו בהבהוב של רגע
קט ונעלמת לה, בדרך לעוד לקוח מרוצה. ניחוח מטריף של גשם,
זנגוויל, תשוקה ועוד משהו נותר בחלל שרק לפני רגע קט מילאה
אותו. הוא מותיר תשר נכבד ונע לו לדרכו, חזרה למבצרו. חזיון של
טירה עתיקה מוקפת אחו מוריק ועשרות נגני חמת חלילים מופיע לרגע
בראשו. הוא מניף את ידו כמסלק זבוב ועוזב את הבאר.

זוקף את צווארון מעילו כנגד הקור. מעיף מבט אל הירח, מיסתורי
ומבטיח, שט לו בין עננים. "אתה יודע ירח?" הוא שואל, "כשאני
אהיה גדול, אני אצמיח כנפיים ואבוא לבקר אותך. שט לך בדד בשמי
הליל, ממש כמוני. אני אהיה לך חבר, ירח". הירח מנצנץ לו ללא
מילים במרחק בלתי נתפס, ממתין לו בשקט, ליום המובטח.
עורב בודד נוחת לו בסמוך, מטה ראשו לצד אחד ואז לצידו השני,
כדרכן של ציפורים, מזין את שתי עיניו בדמות העומדת ומדברת אל
הירח. הוא מעיף מבט שקט בעורב, תוהה מה היה רואה לו היה מצמיח
בעיצומו של לילה זה כנפיים ומתלווה לעורב, עפים ביחד לעבר
הנצח.
"מה אתה אומר עורב? רוצה לצאת לטיול?" שואל בתקווה מעושה.
העורב מביט בו בעיני החרוזים השחורות שלו ומתעופף לו במשק
כנפיים. איזה עורב חסר נימוס.

מיטתו מביטה אליו, גדולה ומאיימת משהו. "אני חייב לרדת מהמצעים
השחורים", הוא מהרהר, "יותר מדי דרמטי יחסית למישהו שחי בגפו".
הוא מזדחל לאיטו מתחת לשמיכה, הבהובי חלומות אכזב מקיפים אותו
מכל עבר, מאיימים להטביעו.
מחר. הוא חושב. מחר יהיה טוב יותר. מחר אגשים את כל מה שפחדתי
להעז היום. מחר...אני אהיה סגול, כחול, ארגמן וזהוב. מחר...
אמשיך לקוות.

בחוץ מקרקר עורב בודד את הסכמתו אל הירח.