זה היה יום סגרירי וגברת עדשת מגע לא הצליחה להירדם.
"פירחה! גשי הלום בתי, כי נפשי חושקת בכוס מימן דו אטומי
חמצני!"
היא הלכה אליה, הפרוזדור של החדר השמאלי היה נטוש וחשוך, איך
היא תספר לה? הרי היא בת הזקונים הבתולה הטהורה, שהיא כבר
משתמשת בטמפונים? לא עוד! היא לא תסכים יותר!
אביה כבר מת מזמן במלחמה נגד תולעי המשי הויקינגיות, מת כמו
גיבור, "טוב למות בעד חמין בשבת" הוא תמיד נהג לומר.
גברת עדשת מגע כבר התייאשה, והחליטה ללכת ולחפש את פירחה ביתה
היחידה, וכמובן ללגום עוד מהנוזל המרווה הזה בצבע סגול עמוק.
הכביש היה ריק ופפירוס, היא לא ראתה אף יצור אנושי חד/דו/תלת
רגלי באופק, אבל זה לא משנה מאחר וכיפת הנחמן שלה הגנה עליה
מכל צרה שלא תבוא, אחרי הכל, טמפונים. "אם הם רק ידעו לפני
שלוש שנים" היא תמיד חשבה לעצמה.
לפני שלוש שנים  הטושים האימפריאליסטים לקחו פיקוד והנהיגו
מהפכה זקנית. כל מי שלא חובש חולצת דייסייד אדומות הושלך להר
מיץ הפטל הקטלני, שם עמוס יושב ומחכה יחד על חברתו לחיים
הבקטריה שולמית. בעלה של גברת עדשת מגע (שנפלה לכיור לשעבר)
לבש את חולצת הדייסייד שלו כמו טלפון טוב, הוא לא הושלך למיץ
הפטל עמוס אבל הוא התגייס לצבא העצים נגד תולעי המשי הוקינגיות
שם גם איבד את חיי בפעם השביעית, שכמובן מספר טיפולוגי זה העיד
על סינקרטיזם.
פירחה היתה אז רק בת 7, עברו 3 שנים מאז, והיא כבר קיבלה
מחזור. תמיד אמרו לה שהיא מפותחת לגילה והיא אף פעם לא הבינה
למה, אולי השפם השחור שכיסה את עורה הצחור, אולי אלה זוג
הביצים שצמחו אי שם במעמקי הכבד הבילירובין אבל היא לא הבינה
זאת.
"פירחה!" חזרה וצעקה גברת עדשת מגע. אבל זה היה מאוחר מידי,
פירחה כבר התכוננה לצאת והיתה עסוקה בלהחדיר טמפונים ולשמוע
קניבל קורפס.
"או לא, יקירתי, את לא תברחי לי הפעם!" צעקתה של גברת עדשת מגע
נשמעה בקושי מבעד לגראול, היא כבר ידעה, היא גם ראתה את פירחה
הקטנה והרכה שלה בידי הרשמקול הזה.
רשמקול פברינוגן היה שמו המלא, הוא היה בן 34, רווק, חיי את
חיו, עד שהגיע אליו פירחה. הוא אהב אותה אהבה מטורפת, הוא  רצה
להתמסד ברגע שנודע לו שהיא כבר אישה ויכולה לנשוא עובר
בריחמה.
מכוניות פירחה, זה כל מה שהיה ליהושע הבן של השכנה מקומה 5
והוא בהחלט לא היה מרוצה מרשמקול, אהבת נעורים היתה בינו לבין
פירחה כשהיו בעממי באותו השיכבה, אבל עכשיו זה כבר לא שינה לאף
אחד. הוא רק רצה להתפוס אותו בפינה חשוכה ולשאוב ממנו כל טיפה
של דיו.
הוא תיכנן הכל מראש, הוא ידע  איפה הם הסתתרו ושיחקו את
המשחקים שלהם רשמקול ופירחה שלו ויהושע לא אהב את הדרך שבה
רשמקול צורב דיסקים לפירחה.
זה היה אותו הלילה בו גברת עדשת מגע התייגע למים כיביכול, רק
כדי לעכב את פירחה מלתקוע טמפונים, היא ידע מה יהושע מתכנן.
באותו לילה מקולל, כמו בכל יום שני, צעד רשמקול בסימטה החשוכה,
אל השדרה של הנקרומנים ואז אל הכביש שמוביל לביתה של אהובתו
וטלפונו לעתיד.
יהושע קרא לו, רשמקול הסתובב, ואז יהושע עשה את הדבר הנורא מכל
"אני מזמין אותך לקרב יוגי הו אחד-על-אחד, רשמקול!" שקט, שלב
דיאסטולה, כל הרחוב שתק, אפילו שלמה הפסיק לאנוס את אישתו.
"אתה לא רציני, יהושע!" קרא רשמקול בבוז. "מה אתה, מר פחדני?!"
רשמקול לא נשאר חייב וקרא "לעולם לא!" ואז ראתה אותם פירחה דרך
חלון ביתה, היא ירדה בריצה למטה, אפילו לא הספיקה להתגלח,
וצעקה "לא רשמקול לא! אני אוהבת אותך!" אבל זה היה מאוחר מידי,
הלוחם האפל של יהושע קרע לגזרים את החלילית הקסומה של רשמקול.

רשמקול כשל כמה צעדים לכיוון פירחה אבל נפל ונפח את דיותו.
פירחה לא הצליחה לנשום ובסוף נפטרה מזיהום בדרכי השיניים. כולם
מתו בסוף, אפילו אפילו בעלה של גברת עדשת מגע מת עוד פעם רק
כדי להיות כמו כולם.