"השכנים מבקשים להפגש אתך" אמרה לי רינה, העוזרת הזקנה לאחר
שהניחה את המזודה שלי במבוא רחב הידיים.
הטיסה, בחודש פברואר הרחוק ההוא, הייתה מעיפת. כמה שעות עברו
מאז נבחנתי בסטטיסטיקה, ואני חרדה לתוצאות.
עיר הולדתי השתנתה כמוני מאז ביקורי האחרון ואני רואה את
הדברים בעיניים אחרות. הפעם לא באתי כתיירת, גם לא מתוך
נוסטלגיה.
הוטל עליי להגיע לרומא לטפל באשפוזו של הדוד הזקן.
הנסיעה הפתאומית לאיטליה, באמצע החורף, הדאיגה אותי מאוד.
"חייבים לאשפז אותו" טלפן בן דודי ממילנו "אין לנו מספיק כסף
להמשיך את הטיפול בבית; פשוט אין ברירה, ואת היחידה שיכולה
לשכנע את רינה
להחליט; את הלא עובדת סוציאלית".
חששתי מן הצפוי לי בבית המרווח, המוכר לי כל כך. חששתי מן
העימות עם רינה.
מבוא הכניסה בישר את סיגנון הדירה כולה; השמשות הדקורטיביות
מזכוכית צהובה, שסיננו את קרני השמש אף באמצע הקיץ הישרו אוירה
רוגעת, כאילו כנסיה, בניגוד כה בולט לרגשות הסוערים בתוכי
פנימה.
פניה של רינה, העוזרת הזקנה השתנו ללא הכר מאז ראיתי אותה לפני
שנים מספר.
קמטים עמוקים של מרירות בזויות פיה שהתקשח; שערה, שהיה שופע
ושחור כפחם, דליל עכשיו, חסר חיות, ועיניה כאילו בוחנות אותי
בהחבא, משתדלות לא לפגוש את שלי; עוינות דקה, אך מוחשית נשמעה
בקולה כשנפגשנו.
גם עכשיו אני מקשיבה לדבריה כאילו מסך ערפל עומד בינינו.
מאוחר יותר היא מתפרצת, כהר געש שסוף סוף מצליח להשתחרר מן
הלבה.
מילותיה מבטאות את דאגתה, אך גם האחריות שהיא מנסה להעביר
אליי. "סוף סוף באת. היה לי כה קשה לאחרונה! ואני כאן לבדי,
וכולם לוחצים עליי ואני הבטחתי, את יודעת!" הדמעות המודחקות
זולגות סוף סוף ללא רתיעה, על הלחיים הנבולות. אני מחבקת אותה,
משתדלת למצא בחיבוק את האיניטמיות שהייתה בינינו בעבר, ולא
מצליחה.
נבוכה, אני מנסה לספר איזו הלצה ישנה נושנה, מאלו שהדוד היה
מפזר, פעם, בזמנים ההם, כאילו בשפה פרטית של שלושתנו, כי הדודה
נשארה תמיד מחוץ למעגל הקליל, הילדותי שלעתים עטף אותנו.
בערב באה משלחת השכנים, חמורי סבר, לא מוכרים, גרים מעבר לחצר
הפנימית הרחבה.
לחיצת ידיים רשמית, מנומסת. כמה משפטי פתיחה סתמיים, איך הייתה
הטיסה, מזג האויר. אך אחר כך בקול שונה, מצווה: " זה בלתי
אפשרי, חייבים להחליט. חיכינו לבואך.
אנו יודעים שגם לכם קשה. אתם כה רחוקים, יש לכם בעיות אחרות,
וזו שאלה מצפונית, הלא דודתך המנוחה השביעה את העוזרת...כן,
אנו יודעים הכל, אבל כך אי-אפשר להמשיך.
אנו לא ישנים בשקט זמן רב בגלל זעקותיו, כאילו חיה פצועה.
זה מאוד מצער, כואב הלב...אדון כה נחמד, שקט, מנומס, אבל
חייבים לפתור את הבעיה, לקבל החלטה, זאת אומרת, אתם, הקרובים"
והם נפרדים בנימוס צונן.
רינה לא השתתפה בפגישה. עוזרות לא משתתפות בשיחות בסלון והיא
מכירה את מקומה היטב. גם ידעה היטב את תוכן השיחה. היא חזרה
למטבח, ממלכתה שנים כה רבות.      
אני נזרקת על המיטה, מותשת. מנסה לחשוב בהגיון. מעבר לקירות
העבים, מעבר למיטה הצרה של נעוריי, שוכב הדוד. מטפלות משגיחות
עליו יום ולילה בתורנות. אני חייבת להכנס לחדרו בודאי רינה כבר
מגנה אותי בליבה על כי לא עשיתי זאת עדיין, ויש למצוא את
הכוחות.
אני קמה בכבדות, ניגשת. אין צורך לדפוק בדלת הפתוחה לרווחה.
הדוד ישן במיטתו, שקט. האחות פותרת איזה תשבץ, על יד שולחן
הלילה
הקטן, שם הייתה הדודה מניחה את ספרי הקריאה, את תרופותיה
הרבות, שם הייתה שומרת עבורי ממתק כשהייתי נכנסת למיטתם.
האחות ניגשת אליי, מציגה את עצמה. גם היא חוזרת על אותן המלים:

"חיכינו לך, טוב שבאת..." שוב כובד האחריות שכולם זורקים
בפניי, והוא
רובץ עליי כחיה השוחרת לטרף.
האחות מוסיפה: "את רואה כמה הוא שקט כרגע, נתתי לו זריקה זה
עתה, מוכרחים..."
על יד המיטה, רגל הפלסטיק עם הגרב והנעל לא מחכות עוד.
כשהייתי ילדה, השתדלתי לא להביט על הפרוטזה והייתי נכנסתי
למיטתם תמיד מן הצד השני, צידה של הדודה. היה לי גם קשה להביט
עליו כשהוא קם, קופץ על רגל אחת כדי להגיע לשירותים, וכותונת
הלילה שהוא לבש, נסיון מגוחך להסתיר את הרגל שאיננה. לעתים הוא
היה קורץ לי, כאילו לרמוז לי שמדובר רק במשחק, כל הקפיצות
האלה.
כשהיה לבוש החששות נמוגו והוא היה חוזר להיות דודי האהוב,
המוכן תמיד למעשי קונדס משותפים.
נהגתי לקפוץ על רגל העץ, כאילו סוס צעצוע, ולפרוץ ב"דיו דיו"
צוהל.
הוא היה צוחק בשיניו הקטנות ועיניו צחקו אף הן.
דודי האהוב, למעשה הדוד היחיד האמיתי; מפנק, תמיד עליז, התיחס
לחיים בקלות למרות נכותו הקשה; כה שונה היה מאבי הרציני, אתו
שיחקנו רק לעתים רחוקות.
הדוד נח עכשיו, לא צוחק, גם לא צועק. בלורית מאפירה, מדובללת,
שוכבת אף היא מעל הכרית המעומלנת. המטפלת רואה כי מבטי זע
עכשיו אל כיסא הגלגלים המונח בצד, ומנחשת את שאלתי האילמת: "
אין עוד צורך בפרוטזה.
הוא לא יהיה זקוק לה עוד."
היא מדברת בסמכותיות, ללא רוע, אך ביובש, מציינת עובדה שאין
לערער עליה. מצמרר.
המחזה כה עצוב שאני יוצאת מן החדר פתאום והבכי מגיח, מפתיע
וחזק.
לאחר שנרגעתי, אני נכנסת למטבח המבריק, כאילו עדיין מוכן למסדר
הקפדני של הדודה, כמו אז.
כאן לימדתי את רינה לקרא; הייתי תלמידה כיתה ה' וגאה מאוד
להיות
מורה לצעירה שבגיל שמונה עשרה לא הכירה אות או מספר.
ואילו רינה מצידה לימדה אותי להכין פאסטה טריה, דקה, אמיתית.
כאן הדודה ישבה יום-יום חמורת סבר, ורשמה מפיה את עלות קניותיה
בשוק;
כמה עלה התרד? והבשר? ורינה הייתה מספרת לה את חדשות השכונה,
כפי כפי ששמעה מן העוזרות האחרות שהייתה פוגשת בדרכה. משפחת
הקולונל יצאה לחופשה, בת הקפיטן מתחתנת. את השכונה בנו בשביל
קצינים בדימוס ונכי מלחמה ואלו היו רוב חברי דודיי.
גם דלתות הכניסה לבתים סיפרו את סיפורן; סגורות למחצה אם מישהו
מן הדיירים מת, סרט עליז, כחול או ורוד, בישר לכולם שיצור חדש
הגיח לעולם.
רינה מעמידה קומקום מיים על הגז, מכינה לי כוס קפה. עוגיות
האגוזים האהובות עליי מונחות כבר על השולחן - היא זכרה! - ואני
מזמינה אותה לשבת על ידי; כוס קפה לא תזיק גם לה, אחרי המיסה
בשש בבוקר, וניקוי הבית והנסיעה לקראתי, עם מזודתי הכבדה על
הראש-נערה כפרית בת שישים.
לא, היא לא ויתרה, לא הרשתה לי לנגוע.
גם עכשיו היא מנסה להתנגד לישיבה בצותא, הלא אני הגברת, ה
"Signorina"
כפי שהיא מתעקשת לקרא לי אף עתה. בסוף היא נזרקת עיפה על
הכיסא, ומספרת לי שוב באריכות את תולדות השנתיים האחרונות, מאז
פטירת דודתי.
היא חוזרת על כי הבטיחה ל"גברת" לפני מותה שתמשיך לטפל בדוד עד
מותו, ולא תרשה להוציא אותו מן הבית, לא משנה מה יהיה מצבו.
בצואה דודיי דאגו לרינה, שלא תדע מחסור לעת זיקנה, כשלאחר מותם
היא תשוב לכפרה בדרום, שהיא עזבה בגיל, 16 כשבאה לשרת משפחות
אמידות בעיר הגדולה.
צעקה חדה, לא אנושית, נשמעת פתאום מחדר השינה. אני נחרדת.
הזעקות והקללות של הדוד נשמעות בכל הדירה, חוזרות אלינו כהד,
עד שהן נפסקות בפתאומיות כפי שהחלו. האחות באה למטבח ומבקשת
לקבל ארוחת ערב. עוד מעט אחות הלילה תחליף אותה. איתה חודר
למטבח ריח של תרופות, ריח של זיקנה כואבת, מושפלת. "השתקתי
אותו שוב" היא אומרת בחיוך, ואני שונאת אותה ואת חיוכה, אבל
שותקת, ושונאת את עצמי על שתיקתי העלובה.
מבטי פוגש את מבטה של רינה: גם היא שותקת, מובסת.
אחרי ארוחת הערב, אני מנסה להביט קצת בטלויזיה. החדשות שלהם
אינן מענינות אותי, גם יתר התכניות לא. אני חוזרת למטבח; עליי
להתחיל
בנסיון השכנוע, כי בעוד שבוע אני מוכרחה לחזור הביתה, לאחר
סיום
ה"משימה".
אני יודעת כי העימות עם רינה בלתי נמנע, וגם היא יודעת, ושתינו
דוחות את הרגע.
אנו משוחחות על העבר, על ימי ראשון, כשהיו לה ולחברותיה כמה
שעות פנויות.
הן פשטו אז את המדים, ובלבוש חגיגי נפגשו באחת הגינות, לפטפוט
עליז. הגיעו גם החיילים מן הקסרקטין בסביבה, אף הם מצוחצחים
וחגיגיים. ריח בושם זול עוטף אותם ומנטרל את ריחות הטבע מסביב,
שערותיהם מבהיקות מברילנטין.
הם באו לשוחח, בעיקר לפלרטט עם הבנות, שאהבו את החיזור, אך
ידעו כי תקלה כהריון תשלח אותן חזרה לכפר בבושת פנים, ומה היה
מצפה להן ולממזר הקטן עם שובן?
כמה מהן, בנות המזל, הצליחו לתפוס חתן, אך הן היו המעוט, אחרות
המשיכו פשוט לשרת כל חייהן, ומשפחת האדונים נהיתה כמעט
משפחתן.
לעתים הן התיעצו עם בעלת הבית לגבי בחירת החתן המיועד.
בימים ההם רינה הייתה מספרת גם לי על כמה מן הרומנים שהיו לה,
ועל שיברון הלב כשה"ארוס" התנדף ללא שוב.
אני הייתי מקשיבה, פעורת פה, עד שהדודה היתה נכנסת וגוערת בה:

"מה את מכניסה לראש הילדה?"
עכשיו נזכרנו בכל אלה בחיוך; באותו ערב לא העזנו לפתוח בנושא
הכאוב.
למחרת, עם בוקר, היא נכנסה לחדרי, כוס קפה בידה, ולהפתעתי
התישבה על כסא פנוי ליד המיטה.עיניה היו נפוחות מבכי.
"חלמתי הלילה על ישו" היא פתחה בדבריה"הוא היה צעיר בלונדי,
יפה תואר.
הפציר בי שאמשיך לעמוד על דעתי, ולא ארשה לאף אחד להוציא את
הדוקטור -כך היא קראה לדודי - מן הבית, כי נשבעתי לגברת לפני
מותה בשמו, ובשם המדונה ואם מפרים שבועה כזו, הניתנת לגוסס,
הולכים ישר לגהינום.
אולי את לא יודעת, בדת שלכם הכל שונה."
שתקתי שתיקה ארוכה, מובסת, כואבת את כאבה של רינה.
פניה הרחבות, הגלויות, הביעו יאוש. בסוף אזרתי עוז: "אני מבינה
אותך" אמרתי, "כדאי שתתיעצי עם הכומר, אולי הוא ימצא פתרון".
רינה חיבקה אותי, אסירת תודה.
למחרת היא חזרה מן המיסה, וכולה נרגשת ביקשה לשוחח אתי.
"דון פאולו אומר כי לא אוכל למנוע את אשפוזו. ההחלטה לא בידי,
אף אחד לא יאשים אותי בהפרת שבועה. בכל זאת, כדי לכפר בצורה כל
שהיא, עליי לעלות לרגל בקרוב לאתר קדוש, כדי לבקש מחילה מן
המדונה, כי נשבעתי בשמה, ופגעתי בכבודה, ובכבוד ישו בנה."
חייכתי, נבוכה. פגעה בכבוד המדונה! איזו מחשבה ילדותית! הכמרים
הללו אינם מאמינים בעצמם בשטויות כאלה. כל יום מיליוני אנשים
בעולם כולו נשבעים בשם אלוהים, או אלים אחרים; אך החיוך קפא על
פניי כשראיתי שרינה מתיחסת לענין ברצינות תהומית, והבטחתי לחפש
פתרון.
למחרת, בעברי על יד הכנסיה הקרובה לבית - לא חסרות ברומא
כנסיות עתיקות, אבל זו הייתה דוקא מודרנית, בנויה מלבנים
אדומות, דמתה איך שהוא לבתים בפרוור לונדוני.
נזכרתי באותו רגע בימי ראשון רחוקים כשהדודה דרשה שאצא מן
הבית, עם ספר וצעיף, כדי להראות כאילו פניי מועדות למיסה
בכנסיה זו.
"בגלל העוזרת, והשוער והשכנים" היא הסבירה." אחר כך, את לא
חייבת להכנס, קראי בספר בגינה הציבורית, ותחזרי כשתראי שכולם
יוצאים מן המיסה".
שנאיתי את העמדת הפנים. ידעתי שהדוד לא יהודי, אבל אף פעם לא
ביקר בכנסיה, והבית התנהל ללא כל טכס דתי, אבל כנערה לא העזתי
להמרות את פי הדודה. ידעתי כי הסכנה אורבת גם לפתחם, ולא רציתי
להיות כפוית תודה, כשהם מארחים אותי ביד רחבה, ומפנקים אותי כל
כך.
האוירה בביתם הייתה כה שונה מזו בביתנו בתקופה ההיא, של מלחמה
ומחסור.
עכשיו המועקה הייתה שונה ודחפה אותי לקרא מעל הכותל בצד הכנסיה
מודעה מאירת עיניים, על עליה לרגל ללורד, עירה של הקדושה
ברנדט, חביבת המדונה.
המחיר לצלינים היה לא גבוה מדי, ומיד עלה במוחי הרעיון לנסות
לצרף את רינה לנסיעה זו. שבתי הביתה, ולאחר כמה התיעצויות
טלפוניות, גיליתי לה את תכניתי.
היא הייתה כה מופתעת, כה אסירת תודה; אף אני הזלתי דמעה. הבנתי
כי היא מאמינה שנסיעה זו תכפר בשלמות על החטא הגדול שבהפרת
ההבטחה.
הייתי חייבת לשוב לארץ יומיים אחר כך.
בקדחתנות, בסיוע הכומר שהיה עד למצוקת האשה התמימה, ובעזרת כמה
מבין חברותיה שנרתמו לסיע בבית הדוד, סודר הכל.
חזרתי לישראל בהרגשת הקלה.
לאחר שבועיים, קיבלתי גלויה מן העיר לורד, בכתב ילדותי, ובהרבה
שגיאות כתיב: "תודה, תודה! המדונה סלחה לי, ואני יכולה עכשיו
למות בשקט.
הייתי במערת ברנדט, בכיתי כל כך! היו המוני אנשים, ואורות
וכולם ביחד.
ברנדט הופיעה פעמיים בחלומי. אזכור אתכם בתפילותיי"

בתום כמה שבועות דודי אושפז, אך רינה המשיכה לנסוע אליו
יום-יום, כדי לסעוד אותו, עד ליום מותו.