מבעד לחלון ניכרת העצבות הגדולה של העולם. בני אדם מסתובבים
אנה ואנה, ראשיהם באדמה, מביטים בכפות גליהם דורכות על מה שפעם
היה טהור ויפה, רומסות כליל את מה שנשאר מהטוב. כמו עדר זומבים
הם נראים לי, והדיכאון טמון בכך שאין מי שיבטיח לי שאני לא
שונה מהם. המודעות לא הופכת את השיוך שלי לקבוצת המתים המהלכים
ללא אמיתי. זה עושה לי עצוב, שלאט לאט אני מוצא פחות גורמים
שמבדילים אותי מההמון. כולם חושבים כמוני, לא כולם לוקחים את
זה הלאה. זה גורם לי לקנא במעטים שכן מתבלטים החוצה, ובכל מקום
אליו ילכו תהיה פריחה עצומה של רגשות ומחשבות, אלה שמשאירים
מאחוריהם שובל של הרהורים. אלה שתמיד יגרמו לי, רק מעצם
נוכחותם לידי, המזויף, להרגיש עד כמה אני רע ולא אמיתי. כאילו
היו מראה של מוסר ומצפון, אני מביט בהם ורואה את חסרונותי
ומגרעותי שלי, וכל הדברים הרעים שעשיתי, כל המחשבות הטמאות
שהחבאתי, צפים ועולים מול העיניים, והם יודעים הכל, קוראים
הכל, מרגישים הכל.
הכרתי פעם מישהי כזאת.
זה היה בשיא התקופה המגעילה שבין סיום האוניברסיטה, מציאת
עבודה וכניסה לאפור הכי שטוח של החיים. גרתי בנהריה, מרחק חמש
עשרה דקות כואבות מהקיבוץ בו גדלתי, ועבדתי בתל אביב. הנסיעה
היומית ברכבת הייתה כמעין שיגור ממציאות אפורה ועגמומית,
למציאות אפורה ועגמומית עוד יותר, עד שהגעתי לנקודה בה הייתי
משוכנע שאין שלב ביניים וכל ארץ ישראל מורכבת מבניינים
מתפוררים ושלטי חוצות. הניכור שלט בכל מקום ואני התחלתי לחשוב
שאולי זו האמנה החברתית עליה דיבר הובס. אדם לאדם הוא אכן,
זאב.
באחד הימים חזרתי מהעבודה, אדיש כהרגלי המגונה, ותכננתי לסיים
את כל המשימות המחורבנות שהבוס הארור שלי הפיל עליי באותו יום.
אחרי זה אני אלך לגלידריה, הבטחתי לעצמי, ואפנק את עצמי בשני
כדורים מתוקים עד בחילה. פתחתי את המזוודה המכוערת שלי בתל
אביב, ובקריית מוצקין התעוררתי עם כל המסמכים פזורים מולי וכתם
דיו מושקע צוחק עליי ממקומו על הברך השמאלית. מתוקף תפקידי
כגיבור הסיפור סיננתי קללה עסיסית והישרתי מבט לפנים. לימים
אני נזכר במחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, "איך היא מעזה לשבת
כאן ולהיראות כל כך טהורה." היה לה שיער בלונידיני שהקיף את
הראש שלה כמו הילה מיסטית זוהרת, ריסים ארוכים שהאפילו על
עיניים אפורות טובעניות ושפתיים אדומות, שהיו קצת פשוקות,
כאילו היא בלעה כל מילה מהספר אותו קראה. אני לא בטוח כמה זמן
זה נמשך, אבל בהיתי בה כמו חמור. מהופנט, ישבתי שם והסתכלתי
עליה מחליפה הבעות פנים כאילו הספר מתרחש בקרון הרכבת והיא חלק
ממנו, פולטת גיחוך קטן מדי פעם. בשלב מסויים היא פשוט ניתקה את
העיניים מהספר והביטה בי במבט מוטרד, מבקשת להפסיק את המבטים
הטורדניים ששולח בה הזר שקם משינה.
הסתכלתי מחוץ לחלון, ניסיתי לראות משהו בהשתקפות והייתי המום
לחלוטין מהזיכרון שתקף אותי ברגע שהיא הסתכלה לי בעיניים.
באותו רגע ידעתי: אחותי היא, ולא אף אחת אחרת.
וכמו נכנסתי למכונת זמן קסומה, ראיתי את אחותי יושבת מולי,
מדברת על עולמות קסומים וממלכות נסתרות ומציאת חבר שילין אותה
בירושלים.
"את לא יכולה לעשות את זה עירית, את יודעת את זה."
"למה לא?" תלתה בי עיניים חולמניות," מה הטעם בלחלום אם אין לי
את התקווה להגשים את זה יום אחד?" שאלה ונשכבה על הדשא
מאחוריה, שיערה נפרש כמו קרני שמש על העשב הרך ועיניה סומאות
באוויר הכבד.
"את פשוט לא יכולה, אסור לך לעזוב אותי כאן לבד."
בפתאומיות היא התרוממה וחדרה אלי במבטה.
" למה אתה לא יכול לתת לי לעשות משהו בלי לחשוב על כולם לפני
זה? לא חשוב לך האושר שלי? לא תוכל לחיות עם הידיעה שפעם אחת,
לשם שינוי, טוב לי?"
אני הייתי בן שתים עשרה ועירית הייתה בת 18.חודש אחר כך קיבלנו
את ההודעה משני שוטרים שהגיעו עם מברק לקיבוץ. עירית נהרגה
בתאונת דרכים בעין כרם ולא תחזור יותר הביתה.
המבט שהישירה אלי הנערה היפה מהרכבת היה בדיוק אותו מבט שנתנה
בי עירית ליל נסיעתה לירושלים, בפעם האחרונה שראיתי אותה.
את שאר הנסיעה העברתי בנסיונות כוזבים לא להגניב מבטים שהחיו
את זכרון אחותי המתה. האצבעות הארוכות, הציפורניים הכסוסות עד
זוב דם, הנשימות הקצובות, הרגליים השלובות.
בסופו של דבר השתכנעתי, כמו אדם שירד מדעתו: זו עירית. אחותי
קמה לתחייה ובאה להיות איתי ברגעים המסריחים האלה, כמו שהיה
כשהיינו ילדים.
אבל ברגע שפתחתי את הפה בשביל לפתוח בשיחה שמעתי את הקול
שכשהייתי ילד הייתי בטוח שרק למבוגרים יש אותו והנה אני מבוגר
ושומע את הצרימה:
"אל תהיה משוגע. זו לא אחותך. זו לא עירית. אל תתחרפן."
אז חזרתי למסמכים וניסיתי להתרכז, אלא שמנטרה טורדנית חזרה שוב
ושוב. חייב לדבר איתה, חייב!
והנה עוברים לי סרטים בראש על לרדת מהרכבת, להביט בה מתרחקת
ולכעוס על עצמי למשך שארית חיי על שפיספסתי הזדמנות כל כך
נדירה ולא הגיונית לדבר עם אחותי האחת והיחידה, אותה לא ראיתי
כבר תשע עשרה שנים מייסרות. אז פשוט המשכתי להציץ מדי פעם אל
התמונה הבלתי אפשרית שהייתה מולי: אחותי המתה יושבת ברכבת
וקוראת בספרה האהוב.  
כשירדתי מהרכבת כבר השלמתי לחלוטין עם העובדה שזה יהיה טירוף
לקשור שיחה עם ילדה יפה שאני לא מכיר, במיוחד אחרי שבהיתי בה
במשך כל הנסיעה כמו פדופיל המשחר לטרף.
יצאתי מהתחנה לכיוון הגלידריה, ופתאום שמעתי קול מתוק ומתגרה
מאחורי, קורא לי לעצור.
"נהנית לבהות בי?" הסתובבתי, מופתע.
"סליחה??" שאלתי בבלבול.
נהנית לבהות בי כל הנסיעה? הרגשתי את זה, אתה יודע. הפרעת לי
לקרוא." המום לגמרי מהתסריט החדש שלא חזיתי, ניסיתי לענות בלי
לגמגם ולחרבן על הדלת שנפתחה בפניי.
"אני מצטער... פשוט הזכרת לי מישהי שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
סליחה שהפרעתי לך." לא היה לי אומץ להמשיך.
"את מי?"
"מה?"
את מי הזכרתי לך?"
נעמדתי והעיניים שלה היו כל כך שואלות ומסוקרנות, כאילו
מחייבות אותי לענות על השאלה המביכה.
"את אחותי, עירית. היא נהרגה לפני תשע עשרה שנה."
היא הביטה בי בתוכחה, סורקת את מחשבותי אחרי שקר וכוונות
זדוניות. לבסוף ענתה.
"אני מצטערת."
"אין לך מה".
"יש לי. אתה לא תבין."
"יתכן."
"כפתור ופרח. אתה צמא?"
"ואם כן?"
"אז נשב לשתות קולה ותוכל לספר לי קצת על עירית."
הייתי המום מהישירות של הנערה אותה הכרתי בדיוק חמישה רגעים,
אבל העיניים שלה שידרו משהו כל כך נואש, מבקש וצמא לידע על
הדמות החדשה שנכנסה לחייה, ולמורת חוסר הנוחות בלשבת עם צעירה
שאני לא מכיר החלטתי שאת השיחה הזאת אני חייב לעירית, על אותו
לילה שבו הייתי לא תומך ולא מבין ורק רציתי שתישאר איתי בבית
ותשמור עלי כמו שעשתה תמיד. וגם הייתה את הסטייה הקטנה הזאת,
שלמרות שזאת לא עירית, להגיד לה עד כמה אהבתי את אחותי יהיה
כדין וידוי עמוק בפני הרב שהפציר בי במשך שנים ארוכות לשבת
והתפלל איתו על עילוי הנשמה.

ושוב הייתי בן תשע, מתבודד לי ברחבי הקיבוץ וחבורת הזבל כמו
שאני אהבתי לקרוא להם הולכת מאחורי ומציקה לי.
"בועז איפה אמא שלך?"
"בועז איך זה שאתה ואמא שלך כאלה כהים ועירית ואבא שלך כאלה
בהירים?!"
" בועז!!! זה נכון שקנו אותך ואת אמא שלך אצל הערבים?!?!?!"
הלכתי מהר כשחבורת הזבל מרוחים מצחוק על הרצפה, וניסיתי לעצור
את הדמעות ללא הצלחה.
פתאום תפסה יד שזופה בצווארון שלי, משכה אותי למעלה והכריחה
אותי להסתכל בעיניים של יריב, המסריח הראשי.
"פעם אחרונה שאתה בורח מאיתנו בזמן שאנחנו מדברים אתך. הבנת
ערבי קטן? לא רוצה לראות את הגב שלך יותר! אני מזהיר אותך!"
הסתכלתי על יריב באימה, יודע שעוד עשר שניות החמימות המוכרת של
שטן תתחיל להתפשט במורד רגליי, כשלפתע עירית הגיחה מהשביל
הסמוך ונעמדה מאחורי יריב, ידיה מונחות על מותניה בתנוחה
מאיימת והיא רק בת חמש עשרה.
"כן יריב? למה מה תעשה לו אם הוא יברח? תרד עליו עוד קצת? אתה
לא מציק לו יותר. פעם הבאה שאני רואה אותך מתקרב אליו אתה מקבל
מכות, אני לא צוחקת."
היה לה את המבט הכי מאיים בעיניים, ויריב הסתכל עליה בשקשוק.
אוי, כמה שנהניתי מהתמונה הזאת.
"אז שיפסיק לעקוב אחרינו! מה הוא חושב ש-"
"עוף מכאן יריב, לא רוצה לשמוע את היבבות שלך. לך לאמא ותספר
לה עוד כמה שקרים, אולי זה ירכך קצת את המכה שאני הולכת להנחית
עליה עם כל המידע הזה שיש לי על המלאך שלה."
וככה הלך יריב, בגב כפוף ועינים מובסות, משאיר אותי ואת אחותי
עומדים בהצטלבות השבילים ומביטים זה בזה.
ואז, בלי מילים, עירית אספה אותי ליבוק שלה ואמרה לי "אסור לך
להקשיב להם, בועז. הם סתם מפחדים ממך כי לא אכפת לך מהם, אז הם
מנסים להפגין כוח. הם מטומטמים ושנינו יודעים את זה." היא
החזיקה לי את הכתפיים והרחיקה אותי ממנה, ואז הישירה אליי מבט
כל כך אוהב, מבט שאין אף אחד ביקום המזדיין הזה שיכול לתת אחד
כמוהו.
"אבל אתה כל כך שונה מהם. אתה אמיתי, אתה מיוחד. אף פעם אל
תאבד את זה, תמיד תזכור שאתה מיוחד."
הנהנתי בטיפשות, מביט בה במבט אסיר תודה והיא נעמדה על
הרגליים, לקחה לי את היד והובילה את שנינו הביתה. כשהגענו כבר
התייבשו לי הדמעות והנה התחלתי לתכנן את הטיול של שנינו, אותו
הבטיחה לי עירית, לעיר הגדולה.


"ממה היא מתה?"
"היא נהרגה בתאונת דרכים בירושלים. משאית עלתה עליה."
ואז כאילו היא באמת קראה לי את המחשבות הכי פריקיות ונסתרות
שיכולות להיות לבן אדם אפרורי כמוני, היא שאלה.
" אמרת לה שאתה אוהב אותה לפני שהיא מתה?"
"לא."
"אז תגיד".
הסתכלתי עליה, וכאילו אין שום דבר מחריד במילות האהבה לנערה
זרה לחלוטין, שאת שמה אני אפילו לא יודע, אמרתי:
"אני אוהב אותך עירית. אף פעם לא אמרתי לך, אבל אני אוהב אותך
יותר מכל דבר אחר בעולם."
ובמילות פרידה אלה קמה הנערה, חייכה והלכה לדרכה.


ובאותו לילה, כשחלמתי, ראיתי את עירית שוכבת על כר הדשא בקיבוץ
ועיניה מחייכות אלי חיוך אוהב.
"תמיד ידעתי, בועז, תמיד הרגשתי."   ר