הם אומרים לך, אני אומר בוא.
הם כותבים "שם" אני כותב "פה".
הם מבינים ואני לא.
שוכחים ואני זוכר.
האינדיוידואל בתוך השלם, מסתובב ומתפרפר.
חושב עצמו גיבור עד שנופל לבור.
בום בום טראח, הנה מת התותח.

הם רוצים שלום ואני מלחמה.
הם יושבים בבית ואני ישן בחוץ.
הם קולטים הכל, הם רואים הכל.
אני רק עצמי והם לא הם.
איפה אני בכל העניין, ומי זה הם?
הם אומרים להתראות ואני אומר שלום.
הם אומרים מציאות, אני אומר חלום.
מה העניין, שואלים, בסדר, אנחנו עונים.
מה קרה, לא מוותרים, שום דבר, משקרים.
האני הפך גיבור כל כך גדול,
שהפך הוא לשניים כבר - כל יכול.

התשובה והשאלה נשכחה כבר מזמן,
ועכשיו הדרך היחידה היא להיות ליצן.
מבין רק את עצמו והורג את החקיין,
מקווה להישכח ולהיזכר לעולם.
יין ויאנג, לתבנית מכניסים את הכל,
גם הצייר יאבד את המכחול.

את הסוד, המפתח, מחזיק פרחח רגיש.
הוא לא נותן בחינם, מחכה לשאלה,
כדי שייענה את התשובה הכי נכונה.
ייצפה להפתעה ויישכח מה קרה.

ליצן מטופש, ג'וקר עם פעמונים,
שוכח בשביל לזכור,
מטשטש את הפנים.

עד-לא-ידע?