קראת אותי לשיחה, רפי, נכון?
אתה צודק, אני עצבנית בזמן האחרון, לא מתרכזת בלימודים.
אני חושבת על מה שהיה, וקשה לי...
אף פעם לא דיברתי על העלייה שלי לישראל, על כל הצרות שקראו לי
בדרך.
האמת, רציתי לשכוח, אבל עכשיו אני מוכנה, בגלל  החלומות בלילה,
כאילו שזה חוזר... וטוב שמישהו סוף סוף שואל.
הכל התחיל כשאימא שכנעה אותי שאסע עם הדוד הזקן לירושלים.
אתה שואל מדוע דווקא לירושלים? זה מין ביטוי כזה, אצל
האתיופים. שם דברנו כל הזמן על ירושלים, לא על ישראל.
כבר ידענו שירושלים זו עיר גדולה, כמו אדיס,  ושצריך לקרא לארץ
שלנו ישראל, כי יש שם עוד הרבה ערים וכפרים, אבל שונים מאוד מן
הכפרים שלנו.
סיפרו שגם כאן לא כולם טובים, אפילו שהם יהודים, ושיש גם
ערבים, והרבה מלחמות ועוד כל מיני קשיים, אבל בכל זאת נורא
רצינו לבא והמשכנו לקרא לארץ כולה "ירושלים", כך בינינו, כי כל
כך התגעגענו במשך הדורות.
השליחים סיפרו שכל הבנות כאן הולכות לבית ספר, ויכולות ללמוד
מקצוע, ושיש אוכל בשפע,  וכך הסכמתי להיפרד מאימא ומכל הקרובים
כדי לנסוע עם הדוד.
ידעתי שהדרך ארוכה ומסוכנת, שלא כולם מגיעים, אבל בכל זאת
שמחתי, והייתי מאוד גאה, כשהחברות באו לברך אותי, וראיתי שהן
מקנאות בי, וכך הסכמתי.
שאלתי את אימא איך נגיע כל כך רחוק, אימא לא ידעה בעצמה, אמרה
ששמעה על ציפורים ענקיות מעופפות, ועל אוניות, אבל התשובות שלה
היו די מבולבלות והבנתי שגם היא לא ידעה הרבה יותר ממני. אמרתי
לה שלא איכפת לי מהליכה ארוכה, ומסכנה של שודדים- כי גם על זה
סיפרו בכפר הרבה סיפורים. בקיצור, הסכמתי מיד והתכוננתי לדרך.
לא יכולתי אפילו להיפרד מאחותי, שהייתה נשואה וגרה באדיס. היא
הספיקה ללמוד כמה כיתות. קנאתי בה בגלל זה, וגם  כי היא גרה
באדיס.
מאוד רציתי לנסוע אליה, גם רציתי לראות את העיר, אבל לא היה
זמן.
כשאחותי באה לבקר אותנו בראש השנה, היא הביאה אתה את ריח העיר
הגדולה.
לא ריח טוב יותר או גרוע יותר, פשוט שונה מזה שבכפר. פעם,
כשהיא באה, הביאה לי בקבוק קטן, הסבירה שזה של בושם, והבנות
בעיר שמות על הגוף כדי להתגנדר.
חבל שאימא לא הרשתה לי לשים עלי, היא טענה שזה לא מהוגן; אז כל
ערב לפני שהלכתי לישון הייתי מריחה קצת, וחלמתי על הביקור שלי
בעיר הגדולה. אבל עוד יותר, רציתי לעלות לארץ.
אתה מבין, זו הסיבה שהסכמתי להיפרד מכולם, שמחתי בעיקר על זה
שילמדו אותי לקרא ולכתוב, כי לא ידעתי- האחים שלי כן, וגם
אחותי הגדולה, אבל אצלנו כדי להגיע לבית הספר צריך היה ללכת
ארבע שעות ברגל, וההורים החליטו שאני לא מספיק חזקה, וחוץ מזה
כשנולדו התאומים הייתי מוכרחה לעזור לאימא, כי אחותי התחתנה,
ומי יעזור לה אם לא אני?
היינו עניים מאז שאבא עזב, על זה סיפרתי לך כבר. קרובים עזרו
לנו, אבל בכל זאת לפעמים היינו רעבים. אז שמחתי מאוד, אבל אחי,
אחד התאומים שבינתיים היו בני חמש,
אמר שגם הוא רוצה, והדוד הסכים לקחת אותו, שאני אשגיח עליו וזה
יהיה בסדר, שהוא ילד חזק.
לא יכולתי להתנגד לדוד. מאז שאבא עזב הוא היה הכי חשוב במשפחה,
אבל אני התחלתי לשמוח פחות וגם לפחד, בגלל האחריות, אבל לא
הייתה לי ברירה. הייתי בת שתים עשרה, ובגיל זה בנות באתיופיה
לפעמים אפילו מתחתנות, כך שאימא סמכה עליי.
היו הרבה הכנות, ויצאנו לדרך.
לא סיפרתי לך על הפרידה מאימא, שזה היה  הדבר הכי קשה שקרה לי
מאז שנולדתי, כי בגלל הטיפול בתאומים הייתי כל הזמן אתה. אז
היא בכתה ואני בכיתי, והתנשקנו שבע פעמים כמו שזה המנהג
אצלנו.
יצאנו. כן, ברגל, כמובן, מה חשבת? הדוד הלך קדימה. הוא סחב את
האוכל, וכד עם שתייה, והחביא כמה תכשיטים במקרה שיתנפלו עלינו
שודדים, כדי שלא ירצחו אותנו.
בהתחלה הכל נראה קל. שמחתי שאחי נמצא אתי, למרות החששות
הראשונים, כי הוא היה במצב רוח טוב כל הזמן. פטפטנו וצחקנו;
מזג האוויר היה טוב (הדוד בחר את העונה המתאימה לאחר שהוא
התייעץ עם כל מיני אנשים, וגם עם ידען  שהוא הכיר.
הסתפקנו במעט אוכל וכל אחד מן הקבוצה (היינו כעשרים איש) עזר
לשני.
אחרי שבועיים בכל זאת התחילו הגשמים ורוח חזקה שבאה מן המדבר.
אחי היה עייף מאוד ולילה אחד הרגשתי שחומו עלה.
שאלתי בעצת הדוד, והוא התיעץ עם מי שהוא שהכיר, ונתנו למלו-
כן, זה היה שמו של האח שלי- לשתות מין תה שהכינו על המדורה,
אבל זה לא עזר בכלל.
הדוד לקח אותו קצת על הידיים, אבל התעיף מהר, והחזיר אותו אלי.

שום דבר לא עזר, לא תרופות, לא תפילות ולא קמיעות. מלו התחיל
למלמל שטויות, והוא היה כל כך חם, וכולו אדום.
פחדתי, ודיברתי אליו כל הזמן, דוקא בגלל הפחד שלי, אבל ביום
השלישי הוא לא ענה לי עוד, רק בכה וגם דיבר שטויות ואחר כך
הפסיק גם הבכי.
גם אני בכיתי. אחי היה כבד כל כך, וגם אני התחלתי לבכות, אפילו
שהייתי כבר בת שתים-עשרה.
צעקתי לדוד, שיחזור, אבל הוא לא בא, כי הלך מהר קדימה, ואני לא
יכולתי, בגלל מלו, ונשארתי כבר מאחורי כל האנשים שעכשיו השתדלו
ללכת מהר מאוד, בגלל מזג האוויר שהתקלקל, כפי שאמרתי לך כבר,
וגם בגלל שעברנו בדיוק באזור לא טוב, מסוכן.
בסוף שמעה אותי אישה זקנה; גם היא נשארה מאחור, כי לא היה לה
כוח והיא הסתכלה על מלו, הניחה אותו על הארץ והרגישה שהוא לא
נושם.
אז היא אמרה לי פשוט: "עזבי אותו, ילדה, אף אחד לא יכול לעזור
עוד לאח שלך, כי הוא מת. לפחות את תמשיכי לעדן, כי היא קרובה
מאוד, ואולי נגיע כבר מחר."
כך היא אמרה, נתנה לי לשתות, כי לא נשארו לי לא מים ולא אוכל,
והמשיכה ללכת.
אני נשארתי קצת זמן כך לבד. לא ראיתי אף אחד. פשוט ישבתי
וחיכיתי. רציתי למות עם מלו שם באמצע הדרך.
אף רגע לא חשבתי לעזוב כך את האח שלי, חשבתי כל הזמן על איך
הוא שמח לצאת לדרך, ואיך צחקנו, אבל הכי הרבה חשבתי על אימא,
שילדה את התאומים, וזו הייתה לידה קשה, ואחר כך גידלה אותם
לבד, רק אני עזרתי לה, כי אבא כבר נסע, ורוב הקרובים בכפר נסעו
לישראל.
בסוף בכל זאת קמתי והמשכתי ללכת אולי כמה שעות, אולי פחות, אני
לא זוכרת.
כנראה שהזקנה, שלא הכירה אותי, פגשה את אנשי הקבוצה שלנו,
וסיפרה להם על העניין, והם סיפרו לדוד, והוא חזר ובכה יחד
איתי.
אני כעסתי עליו, כי הוא לא התעניין בי, אפילו שהבטיח לאימא
לשמור עלינו, והשאיר אותי לבד אבל אחר כך חשבתי שהוא, זקן
ועייף מאוד ובגלל זה עזב אותי לבד.
הוא אמר: "אין מה לעשות, צריך להביא אותו לעדן, ושם לקבור
אותו. כאן אין לנו מעדר, ושום דבר, וחוץ מזה אנו צריכים לברוח
מהר מכאן. יש לך כוח לסחוב אותו?"
לי לא היה עוד בכלל כוח, אבל הרגשתי שאני מוכרחה. הגענו לעדן
לאחר שלושה ימים, ושם קברנו את מלו בבית קברות יהודי והגברים
אמרו קדיש.
לא היה לנו זמן להתאבל עליו ולהתפלל - אתה יודע שאצלנו
באתיופיה נוהגים להתאבל על המת במשך חודש ימים - אני רק בכיתי
כל הזמן. חשבתי: "איך יספרו לאימא מה שקרה לאח שלי, והיא בטח
תכעס עלי, שלא השגחתי עליו טוב". אבל כשאימא הגיעה לארץ היא לא
כעסה, ובכינו יחד עליו.
זה סוף הסיפור.
עכשיו האח שלי נח שם, בעדן, עד לתחיית המתים.
"רפי, אתה מאמין בתחיית המתים?"