אז אתה מוצא את עצמך כותב שיר אהבה לבחורה שאתה לא מכיר, מתפתה
מחדש להתאהב, מתפתה מחדש להאמין ביכולתך להרגיש. "בינתיים הכל
בהקפאה כי אני בהליכי גירושין" אז אתה מוצא עצמך מקפיא את
האבולוציה הרגשית שלך. לא רוצה להתאהב בלי להכיר אבל אין לך
ברירה ואתה חייב - לא יודע למה אבל אתה חייב, מכור לאהבה, מעור
לאדרנלין ולריגוש שבהתחלת יחסים - מכור לנשים.

היא משכנעת אותך לכתוב לה שיר ולך אין מספיק אינפו עליה אז אתה
שואל, מנסה להתעניין. השיר נכתב כאילו מתוך עצמו ולך אין מושג
מה תהיה התוצאה, והיא - לה לא אכפת, העיקר שתהיה מונצחת
בשיר.ואתה... מתמוגג.

הגבול בין פלירטוט להתאהבות טושטש מזמן וגם ראיית המציאות,
כאמת צרופה. אין אמיתות חקוקות בסלע, לא מאמין בכאלו. לא מאמין
בדברים מושלמים ולא מאמין בנשים מושלמות. לצערי, הנשים הטובות
והלא מושלמות אינן פנויות רגשית או אינן פנויות פיזית, מחוברות
לבן-בת זוג ושוב אני מוצא עצמי לבד...