יצא לי להכיר הרבה אנשים טובים במהלך חיי, אך אחד מהם בלט
במיוחד ואני אפילו זוכר את שמו: אביטל פינקחי, יערן חרוץ וטוב
לב, שהיה אוהב להתבודד ובילה את רוב זמנו  בבקתה באמצע היער.
אמצעי לתקשר מחוץ ליער לא היה, טלוויזיה גם. רוב זמנו התעסק
בתחביב אחד. היו ברשותו 20 רמקולים קטנטנים  שאותם פיזר ברחבי
היער שלו, על צמרות העצים, ובכל מקום פנוי.
בכל יום מן הזריחה עד השעות הקטנות של הלילה היה משמיע קולות
לחיות היער, מתרנגול דרך חזירי בר, ציפורים מכל סוג וטורפים
למיניהם.
שיווי המשקל ביער הלך והתערער מדי יום ביומו, אחוז ההתאבדות
בקרב החיות ביער היה גבוה כמעט פי 10 מיערות אחרות.
כמעט בכל פעם שהתאספו חיות תמימות ולא מזיקות יחדיו נשמע צרחה
של נמר. החיות המסכנות נכנסו לפאניקה, איבדו את הצפון וברחו
לכל עבר, בכל פעם מחדש שחשבו שהצליחו להימלט מהטורף
הנורא, נשמעה פתאום שאגת אריה, צרחת נמר. תוך זמן קצר איבדו את
אינסטינקט ההישרדות שלהם ונכנעו על באמת כאשר הופיע נמר.
ביום ובלילה (גם בחלומות של המסכנים האלו) ובכל פינה נשמעו
השאגות, מי שיחל לטפס על עצים עשה כן, אך ללא הואיל, הצרחות
הגיעו עד לשם, אביטל היה כל כך כשרוני, החיות פשוט השתגעו
ובחרו להתאבד.
גם לנמרים לא היה קל, למשמע החזירים, רדפו הנמרים יום ולילה
אחרי רוחות רפאים עד ששקעו בדיכאון ומתו.
לאחר כחודש אוכרז המקום כמוכה אסון.


הוזמנתי לאחרונה לחקור את יער המוות שבו כל החיות מתו מסיבות
שונות ומשונות, לקחתי איתי גם את החתול שלי.
התקבלנו בשאגות אריה, התקדמנו עם חזרי בר וציפורים והגענו
לבקתה ביללות שועלים. את האמת לא נפגשנו עם אף אחד מן החיות
הללו, אבל אין ספק שגם דעתי הייתה נטרפת עלי באינטנסיביות
ששמענו את הקולות הללו. בכל פעם מחדש, שערותיו של חתולי סמרו
והיה בטירוף ובחרדה.
נכנסנו לבקתה ולהפתעתנו ראינו תרנגול, נכנסנו לחדר אחר ולא
מצאנו שום דבר מעניין אבל כשחזרנו לסלון בחזרה ראינו חזיר.
זה נמשך כך כמה זמן ובכל פעם ראינו חיה אחרת עד שהגיע מים עד
נפש, נשבר לי, אביטל שיחק איתי, הלכתי, השארתי לו את החתול
שלי.

אמרו לי שאני שונא חתולים, אני לא רוצה לשכנע אתכם שלא כי כבר
מאוחר, אז האמת שאני באמת "אוהב" אותם.


אני מתחיל להתגעגע לחתול שלי, אבל אין לי כוח להתעסק עם המטורף
הזה ביער.