בכל פעם שמשתמע שעיראק תתקיף את ישראל אם ארה"ב תתקיף אותה (או
שישראל תתקיף את סוריה אם החיזבאללה יתקוף מלבנון), אני נזכר
במצב דומה בו "ניצלתי" הטרדות של צד שלישי תמים "לתקוף" צדה
שניה - לא תמימה כלל וכלל...

זה היה באיזשהו חופש גדול, גיל מוערך, שלי ושלה - 9-10.  לא
היו הרבה ילדים במושב שלנו, בוודאי לא באותה קבוצת גיל.  אנחנו
ידידים, לא ממש קרובים, בייחוד מפני ששרון מעולם לא התלהבה
ממשחקי הרופא ואחות שניסיתי שוב ושוב ליזום איתה ועם נירה
חברתה. נירה, למרות הגיל הזהה, היתה הרבה יותר נלהבת, אבל היא
תגיע בסיפורים אחרים.  
אני סתם עובר ליד ביתה המרוחק משהו ומורם מעל הכביש. רק אחרי
שהרימה את קולה תפסתי שהיא קוראת לי מהמרפסת, אחיה הקטן לידה.
היתה נחרצות בקריאה שלה, כזו שאומרת "חשוב לי שתתעכב אצלי
עכשיו", ואיזו הזמנה, משהו שונה ומבטיח, משהו שאמר: "הפעם כדאי
לך באמת..."
והייתה שמלה קלילה וקצרצרה, במיטב אופנת המיני של אותה תקופה.
והפרש גבהים שצמצם משמעותית את תחומי הכיסוי שלה.
ועוד איך אני בא, רק לחשוב על מה שאפשר לראות - אולי, כשאעמוד
ממש מתחתיה...  לפחות מה שאספיק עד שתזוז או תכסה...
שהרי שרון היא (באמת, לפחות עד אותו יום) ילדה צנועה וחסודה.
אי אפשר "לצלם לה". ודווקא לא באיזו תשומת לב מיוחדת כמו ילדות
אחרות, שתמיד אוספות ברוב כוונה את הקפלים בזמן, מצמידות
רגליים ומתכופפות באופן מחושב. אצלה סתם אין הזדמנויות.
והשמלות - שאינן כל כך קצרות בדרך כלל, מכסות על מכנסיי
התעמלות כחולים עם גומי (מישהו זוכר?)...
איך ניחשתי שהפעם אין מכנסי התעמלות, אין לי מושג, אבל את
השביל מהכביש למרגלות המרפסת עשיתי בידיעה וודאית בעניין.
עכשיו נראה אם היא תתרחק משפת המרפסת כשאתקרב...

היא לא. עומדת ישר מעלי, מודעת ללא ספק למבטי הסוקר, שואלת
שאלות סתם שממש לא מזרזות אותי לעלות... אלא ששדה הראיה אינו
עובר קו קריטי מסויים במרומי הירכיים החשופות.  קימורי הירכיים
נפגשים במהודק מעט מעל שולי השמלה,  מדי פעם נרמזת נקודת
החיבור בהבזק לבן שאין בו די.  בשלב מסויים אני מוותר עולה
למרפסת ומצטרף אליה לסקירת הנוף הגלילי המדהים שמתפרש ממנה.

אבל הבטחה ההיא נשארה באוויר. משהו בשפת הגוף שלה, בדיבור
המתגרה, אמר לי שהיום אינו ככל הימים. שמה שבדרך כלל אינו
לרוחה, היום הוא כן ועוד איך.  
גם העובדה שמכנסי התעמלות הנצחיים, שריון המגן הבלתי חדיר
למבטים, נשארו היום בארון, הוסיפה לריגוש.

זה אכן יום מיוחד. אבל איך מתקדמים?  כמה תמים הייתי, למרות
העניין והעיסוק האינטנסיביים שלי במה שיש להן מתחת לבגדים! איך
קלטתי בבירור את רצונה - ולא ממש ידעתי מה לעשות עם זה?!

ברקע אימא שלה עסוקה במטבח הרחוק. את אחיה הקטן (שנתיים?
שלוש?) כבר הזכרתי? ילד שובב וחמוד שמסתובב לנו בין הרגליים,
מציק קצת, פעם לי, פעם לה... מנסה למשוך תשומת לב, אבל גם מספק
הזדמנויות.

"אם עוד פעם תעשה לי את זה" (לא זוכר מה זה היה) "אני אצבוט
לאחותך בטוסיק!" אני מאיים בהברקה של רגע.
בצחקוק מאושר הוא עושה לי את זה עוד פעם. היא נשארת קרוב
בהתגרות, עיניה רחוק בנוף.  אצבעות גולמניות חולפות בחשש על
קימור נחשק.  אין התחמקות, אין מחאה...

"אני מזהיר אותך!"
זה כל מה שהייתי צריך להגיד כדי שהקטן יעשה את המשהו ההוא
שנית.
הפעם הייתי קצת יותר מכוון. אגודל ואצבע עורגות חפנו פסגה
חמימה, חלקה, דרך שתי שכבות הבד... והתרחקו בחטף, נבוכות
ונכספות כאחד.
הייתה איזו הפוגה במעשי השובבות של האח הקטן ולכן גם בפעולות
התגובה. נכנסנו לאיזו שיחת סתם כלשהי, שתקנו... ואז אני קולט
אותה בחצי עין, מעודדת אותו לחזור ולהציק לי!  ככה ממש!
ואכן הוא התגייס למשימה, עשה מה שעשה ושוב הייתה עילה לפעולה.
האגודל והאצבע היו הפעם מכוונות ונחרצות יותר, האגודל  צוללת
עמוק בין הגבעות, מושכת אחריה את הבדים, חופנת את גבעת
השרירים, הכל במהלך איטי ו"מרגיש" יותר - את הגוף האחר, שנלחץ
אלי בהיענות, את החמימות של החמוקיים הנכספים, את פס הגומי
שחשף את שורשי הגבעה למגע יותר ישיר...

"אני צריכה לנקות את הצימר" היא אמרה פתאום, כשברור לגמרי
שאנחנו מוזמנים להצטרף.
הלכנו אחריה למבנה, שהיה מרוחק יחסית מהבית.

אחריה, בוודאי, שהרי לצימר עולים בשש מדרגות והיא הרי
הבטיחה...
ואכן עכשיו, ישר מול עיני, היא עולה לפני במדרגות הביתן, ידיה
אינן נשלחות כתמיד לאסוף את הבד, נותנות רשות לעיניים לעשות
כרצונן...  אני משתהה משהו, שהיא תספיק לעלות את ששת המדרגות
לפני - וזוכה להבזק של שורשי הגבעות - אחת מתוחה, גבולה עמום
יותר ואחת אסופה ומובדלת ממרום הירך...

לא ידעתי אז מה זה פיס, או זכיה גדולה, אבל בטח הרגשתי כמו אחד
שקטף את הפרס הגדול של הטוטו, הלוטו והפיס ביחד.

שכן המסר שאפשר, שיהיה עוד... ההכרה המשותפת שאין כאן היסח דעת
כלשהו, אלא כוונה מודעת ומופגנת...

היא מילאה דלי והחלה להעביר מגב וסמרטוט כשאני עומד בפתח החדר,
תוהה מה היא זוממת.  הצימר נראה נקי למדי...
בחוכמה של היום אני מניח שנוכחות האח הקטן היא זו שאפשרה לה
להתיר קצת את הרסן עם עצמה, שכן ברור שאנחנו לא לבד ולא כל דבר
אפשר לעשות...

והנה היא מתכופפת  - לא זהיר ומחושב כרגיל, מהברכיים, אלא
רוכנת לפנים, כשגבה אלי, מאפשרת לשמלה לטפס מעלה מעלה,  ירכיה
נחשפות לעיני עד לשורשיהן, הרווח ביניהן מתרחב קמעה, תחילת
הקימורים המתוחים מופיעה ואחריה - ריגוש הריגושים - אוסף של
קפלי בד כותנה לבן...
ותוך כדי אני מדבר על משהו, כאילו כלום, מנסה להסתיר את החסרת
הפעימה, את הזמזום הזה שרץ לי בכל הגוף, מגזע המוח, דרך עמוד
השדרה, היישר למקום ההוא המרוגש והמתוח שנלחץ בכוח לבדי
אסוריו, פונה (ואני זוכר את זה עד היום) אופקית הצידה, מרים
גבעה שאין להטיל בה ספק בחזית מכנסי...

לא זוכר כמה נצחים עברו ככה ואיך הגענו בהמשך למצב בו אני עומד
בפתח הצר של חדר המקלחת והיא מבקשת לצאת ממנו (וכל הזמן היא
מנהלת שיחה של סתם, כאילו כלום).
אני נדחק מעט עם גבי אל משקוף והיא מפנה את גבה אלי ונדחקת
בכוונה רבה ביני ובין המשקוף השני. את הגב אמנם הצמדתי למשקוף,
אבל עם האגן לא השתדלתי במיוחד. מובלט לפנים, מונחה על ידי חץ
דרוך ומרוגש, שאבתי וחקקתי כל שביב של תחושה - הדחקות הקימור
הרך, הילחצות הפסגה,  החיכוך,  הירידה הרגעית בעוצמות במעבר
לקימור השני, השמלה הקצרה שהוסטה ברובה לצד, והאושר הזה הגדול
על שזכיתי, על שהיא רוצה בדיוק את זה, בלי מילים, בלי שום מאמץ
ושכנוע מצידי...

האם ידעה גם מה יכול לקרות לו היינו ממשיכים? תאמינו או לא, אז
גם אני לא ידעתי, למרות כל הריגוש!

למה לא היה המשך, לא זוכר ולעולם לא אדע, אבל לא היה, למעט
הזיכרון הזה החד.