איך הגעתי לפה? נתתי לדנה לשכנע אותי, זה איך. עכשיו אני כאן.


זה התחיל בערך לפני 6 שנים. ב 2013 נחתם הסכם השלום עם סוריה,
ב 2014 הסכם עם לבנון. תוך שנה ישראל הכריזה על קיום יחסים
דיפלומטיים, קשרי מסחר ותיירות עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה.
בתמורה לסיום הסכסוך התקבלו סוריה, לבנון, ירדן ומצרים לאיחוד
האירופי, וערב הסעודית זכתה למעמד "שותף סחר מועדף". אירן
המתאוששת מהמהפכה נמצאת בשלבים המאוחרים של משא ומתן למעמד
דומה. 3 שנים אחר כך הגיע משרד התיירות הישראלי להסכם עם
המדינות השכנות: הוא מביא תיירים לכל האזור, הן לא מתערבות
בתכני הסיור. כדי לעודד תיירות, אתם יודעים. ככה התחילו
בסיורים של "בנתיבות גיבורים- דמויות מופת בתולדות ישראל".

דנה לקחה את האחיין שלה, שבא לביקור מולדת מניו יורק, וביקשה
ממני להצטרף, כי האנגלית שלה לא מי יודע כמה, ומה היא כבר תעשה
עם ילד בן שבע כל כך הרבה זמן, ואולי אני יכול לעזור. אני
אמרתי לה שאני לא מבין למה לצאת לזה בכלל, ומה זה יעניין ילד
בן שבע מניו יורק שלא יודע כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים
והגיבור שלו הוא הגמד המכוער מהגרסא התלת מימדית החדשה לשר
הטבעות. אבל דנה התעקשה, ואיך אני אומר לה לא? ועכשיו אני
כאן.

מתחילים בגליל, שנות ה 20, תל חי טרומפלדור, גידם, "טוב למות
בעד ארצנו". ממשיכים לשומרון, אריק שרון עם ה 101 משיבים גמול
בקיביה ובמקומות נוספים. קפיצה קטנה לירדן בעקבות מסעות הנקמה
של מאיר הר ציון, כומתות אדומות וכנפי צניחה. עושים עצירה
באילת, עיר הקזינו, וממשיכים לסיני. הצנחנים של רפול נוחתים
מהשמיים, שרון נכנס למיתלה, והשנים עוברות ואנחנו עדיין בסיני.
יוסי בן לא זוכר מה שמו עם הקלשניקוב במי התעלה, הטנקים של
האלוף טל מגיעים לתעלה ב 67, שרון צולח ב 73. משם ממשיכים
ללבנון. כבר בשדה התעופה של ביירות השארנו שורת מטוסים שרופים
של "אייר לבנון". אח ביירות, ביירות. חזרה להיות פאריז של
המזרח התיכון, ואנחנו הולכים בן המסעדות והמודונים האופנתיים
במזרח התיכון, כדי לפגוש מחדש את אהוד ברק בשמלה ופאה
בלונדינית. "אביב נעורים"- מבצע שנכתב ע"י תסריטאי של הוליווד,
וסיירת מטכל ושייטת, בכירי פת"ח מחוסלים בבתיהם, וכאן נפל חגי
מעיין וכאן נפל אבידע שור.

בנג'מין, האחיין של דנה, הפתיע אותי. הוא מתרגש ומתלהב, ומקשיב
למדריכים משרד התיירות ומתעניין, ואיך אז גיבורים יהודים עשו
מבצעים כמו רמבו וכמו המכבים שעליהם הוא למד בבית הספר היהודי
בניו יורק, ומי יודע, בסוף הוא עוד עלול לעשות עליה ולהתנדב
לצנחנים, אבל מה לי ולזה. אני נגרר ממקום למקום וכל מה שאני
רואה זה את הפרות הקדושות של הקרב נחלבות ביצי זהב של שלום.
אנשים צעירים שנהרגו במשימות גבורה בסכסוך ארוך אכזרי ומר,
שנגמר אחרי בערך מאה שנה פשוט כי הצדדים החליטו שנמאס, סכסוך
שיכול היה להגמר גם שנים קודם, עם פחות גיבורים מתים ויותר
אנשים חיים.
ועכשיו השוס של הטיול- נסענו לאפריקה. קצת ספארי בשביל
להתאוורר ועכשיו הסיומת, הדובדבן שבקצפת, הגבורה שבהרואיות,
הטרמינל הישן של אנטבה. והמדריך מסביר: אלפי ק"מ מישראל, בלילה
נוחתים מטוסי ההרקולס עם לוחמי סיירת מטכ"ל, להחזיר את חטופי
טיסת "אייר פראנס" הביתה. המרצדס שנראה כמו האוטו של אידי
אמין, סו דה צלף וואז און דה מגדל פיקוח, אנד הוא ירה ביוני,
אנד היר יוני נפל אנד לא קם יותר. ומאנטבה חוזרים בטיסת לילה,
ככה שיש שעה וחצי לשרוף, ואנחנו יושבים בקפה בטרמינל החדש,
שדרך קיר החלונות שלו רואים את הישן, חורי כדורים והכל,
ואספרסו, עם קצפת ושניים סוכר, ושתי מחשבות שלא יוצאות מהראש.
אם היה נהרג לוחם פשוט, מישהו לא מוכר, ולא המפקד הנערץ יוני
נתניהו, יכול להיות שלא היו קוראים לזה מבצע יונתן אלא משאירים
את זה "מבצע כדור הרעם" כמו שרצו בהתחלה- לא סרט של סטלון?
המחשבה השנייה היא שאולי זה טוב שביבי נפטר מהתקף לב שנה לפני
שהתחילו הסיורים האלו, כי אומנם הוא היה חרא ראש ממשלה, ושר
אוצר אפילו יותר גרוע, ועוד פעם חרא ראש ממשלה, אבל גם לו לא
מגיע לראות ילד הולך עם חולצה שמודפס עליה, כמו החולצות
שמוכרים לתיירים בכל מקום,
"My brother went to Entebbe and all I've got is this lousy
T-shirt".