גיטרה, מה היא אומרת לנו? סתם עוד כלי נגינה, בדיוק כמו כינור
או מערכת תופים. אבל לחבר שלי יוסי הגיטרה מסמלת משהו שונה.
אף-פעם לא הצלחתי להבין מה הוא מוצא בה, בגיטרה? הכיצד הגיטרה
לוקחת חלק כה גדול בחייו?

כשהיה תינוק, בגיל היניקה, הכיר לראשונה את הגיטרה. כן, אותה
גיטרה שכולנו מכירים: גיטרה מעץ, עם מיתרים פשוטים, שאי-אפשר
לנגן בה אפילו אקורד אחד. כן, כמו כל שאר הילדים הקטנים, גם
יוסי שלנו אהב לשבור את הגיטרה לחלקיקים זעירים, שעלולים היו
להיות יותר זעירים ממולקולות פשוטות. בדיוק כמו בטלוויזיה,
כאשר הסולן של "רובים ואקדחים" שבר את הגיטרה שעלתה לו אלפי
דולרים לתוך המגבר האימתני. אבל כנראה ששלב ההיגמלות משבירת
הגיטרות פסח על יוסי. בעודו קטן היה מבקש שוב ושוב ביללות
מחרישות אוזניים שיקנו לו גיטרה חדשה, שיוכל לשבור גם אותה.

כעבור שנים מספר, החל יוסי ללכת לבית- הספר. בכיתה ה' ביקש
מהוריו שיירשמו אותו לחוג גיטרה במתנ"ס השכונתי. הוריו ששמחו
על היוזמה הנהדרת, שבנם ידע לנגן, ועוד על גיטרה (!), שימחה
אותם.
בכיתה ח', כאשר הגיטרות חזרו ונכנסו לאופנה (אך הפעם האמיתיות,
ולא האלו לילדים הקטנים), יוסי הפך להיות מקובל בזכות הידע הרב
שצברב-4 שנות לימודיו על הגיטרה. מהר מאוד החלו לכנותו פריק
שמנגן על גיטרה שתופסת את רב חייו הפרטיים, ומונעים ממנו לצאת
למועדונים, פריק שמקשיב ללהקות רוק משנות ה-80. אבל בכל-זאת,
את יוסי אהבו רבים ועמדו לצידו.

כשיוסי הגיע לצבא הייתה לו כבר להקה: שני חברים שהיו תלמידיו
הנאמנים ביותר, והכירו כמעט כל מקצב שקיים, מתופף שמצאו ברחוב
וסולנית עצבנית מבי"ס עירוני. יוסי ניסה בכל דרך להרוויח כסף.
למצוא עבודה? האפשרות הזאת כלל לא הייתה קיימת. העבודה היא
הגיטרה, ולא יותר. אך בכל מועדון סירבו להכניסם, בטענה שכבר כל
המקומות תפוסים. אבל יוסי וחבריו לא וויתרו, הם קיוו ליותר
אחרי הצבא.

אבל אז החלה לה האינתיפאדה, מלחמה שקטה, שעד מהרה הפכה לאלימה
וכואבת. וכפטריות לאחר הגשם החלו להופיע אירגונים סרבניים,
ויוסי וחבריו שחשבו לנצל את התופעה למען להקתם, הלכו להם במקום
ללשכת גיוס, לאירגון סרבני, וסירבו לשרת בצה"ל.
לאחר שצה"ל הרים ידיים ווויתר על יוסי ולהקתו, חזרו החברים
לנגן. על מה? על גיטרות, כמובן. מכל הסוגים ומכל המינים. אך
ההצלחה שלה קיוו הייתה רחוקה מלהתממש. שוב המועדונים סגרו
בפניהם את דלתותיהם, ואכזבה עמוקה ירדה על כל הלהקה.

אבל יוסי, שכבר נפרד מלהקתו, סירב לוותר על הגיטרה. גם כשהוריו
גירשו אותו מביתו, לאחר שהידרדר לפשע, חסר כל רכוש, עדיין אותה
הגיטרה נשארה. וגם כאשר יוסי הבין שעליו למצוא עבודה, ולא
הצליח בכך, ועבר לחיות ברחוב, הגיטרה נשארה נאמנה ומציקה.

עד מהרה הכרתי אני את יוסי. יותר נכון, הכרתי את יוסי עוד
בתיכון, אבל מאז דרכינו לא נפגשו יותר. ואז, בהתקף של נוסטלגיה
ומזל נפגשנו שוב. הוא כהומלס, ואני כאיש עסקים מצליח. נתתי
ליוסי קורת גג, ואוכל לאכול. נתתי לו גם עבודה. עד מהרה, גם
יוסי סיים אוניברסיטה, והפך לאיש עסקים מצליח. ואז, יוסי הקים
משפחה: גדולה, חמה ואוהבת.
אך מה חבל, הגיטרה, כן, אותה הגיטרה שליוותה את יוסי מכיתה ה',
נשארה ברחוב. שבורה וסדוקה, כפרט חסר חשיבות. אך ליוסי הדבר לא
הפריע: בסופו של דבר הוא עבר את התהליך שצריך היה לעבור כבר
מזמן: נגמל מהגיטרה.

מסקנה: זה טוב כשיש מישהו או משהו שנאמנים לך לאורך כל חייך,
אבל אם הם מושכים אותך למטה, לכישלון האינסופי, כדאי מאוד
להתרחק ממנו- ממילא בסופו של דבר לכל אחד יש את חייו. כמו-כן,
כדאי ללכת לצבא, לך תדע מה ייצא ממך לכשתסיים את שירותך הסדיר.