[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני כהן
/
יושב לי פימו על הלב

אבא שלי תמיד אומר שאני מדברת המון, לא הרבה- המון ויש הבדל כי
הרבה זה כמו כל הנשים אבל המון כבר מתחיל להישמע כמו משהו
שדפוק רק בי. כל פעם שהוא אומר את זה הוא חוטף ממני איזה נאום
של שעה או ארבע שעות ולפעמים קצת יותר על זה שלו אין בכלל זכות
לדבר  כי הוא מאלה שאף פעם לא מדברים.
אבא שלי הוא לא הראשון שהבחין בתופעה; קדמו לו חברות שצריכות
לשמוע סיפור שקרה לי אתמול ומקבלות תקציר של 22  השנים
האחרונות של חיי  וגברים שהשתקתי באוטוסטראדת  "חיים שכאלו"
ברגעים שממש לא התאים להם לשמוע. אה וכמובן שלא נשכח את החיוך
המוכר העולה בפניהם של מאזיני בכל פעם שאני מתחילה לדבר
ואומרת: "אז בקיצור..." או המבט המתעצבן המרמז על הבוקס הקרב
ובא, בכל פעם שאני משתהה בדיבור ומתחילה לחשוב לפני כל מילה
(ויש הרבה כאלו) שיוצאת לי מהפה.
אם להיות כנה, אני לא מבינה מה כל כך פסול בלדבר. להפך, אותי
חינכו שאם לא מדברים זה יושב על הלב. הפעם הראשונה ששמעתי את
המטאפורה הקסומה הזאת מפי אמא שלי הייתה בערך בגיל שמונה. היה
לי אז מין הרגל מגונה כזה לגנוב פימו (מוכר?! זה סוג של
פלסטלינה). הייתי נכנסת ל"קרביץ", ילדה תמימה ונבוכה  עם תיק
של בית ספר על הגב, עולה לקומה השנייה, מחייכת למוכרת הזקנה
שהייתה יושבת ועושה בובות מפימו ומפילה באלגנטיות כמה חבילות
פימו לתיק. אחר כך בכלל בלי להתבלבל הייתי אומרת למוכרת הזקנה
שאין לי כסף אבל אני אבוא עם אמא אחרי הצהריים לקנות. אני ואמא
אף פעם לא באמת באנו לקנות. כמויות הפימו ששרצו לי בארון היו
בלתי ניתנות לספירה וכמו כל ילדה (די) נורמאלית בת שמונה מאסתי
בתחביב  והחלטתי לשים קץ לתכשיטי פימו, בובות פימו, כלי פימו
וכל תכשירי הפימו האפשריים שהמצאתי. חייתי די בשלום עם השלל עד
שאמא שלי גילתה את גופות בובות הפימו בארון שלי וניסתה להבין
מאיפה היה לי כל כך הרבה פימו. אמנם הייתי גנבת מקצועית אבל
בשקרים לא הייתי כל כך חזקה (יאמר לזכותי שהשתפרתי מאז) התחלתי
להגיד שזה הפרס החדש בימי הולדת וכשאמא הרימה גבה ואמרה שזה
פרס מאוד יקר הסתכלתי על הרצפה ואמרתי מצאתי את זה ברחוב
וכשהיא אמרה לי: "ועכשיו את האמת..." צרחתי בקולי קולות: "מה
את חושבת שגנבתי את זה?" סביר להניח שאם היה לי כובע, באותו
רגע הוא היה בוער. אני חושבת שזה הזיכרון הראשון שלי  ממשהו
שהתיישב לי על הלב. הדמעות התחילו לפול ורציתי להחזיר את הזמן
אחורה, להעלים את כל בובות הפימו חסרות השימוש האלו שגם ככה
כבר לא מעניינות אותי (באותה תקופה עברתי לגנבת ברביות). אמא
שלי מאוד נלחצה מהעבריינות הצעירה המתנהלת בין כותלי ביתה
והזעיקה את אבא שלי מהסלון. מרוב לחץ היא לא הצליחה לספר לו מה
קרה ואני לא הפסקתי לבכות ושתקתי (רצוי למרקר את המילה האחרונה
היא די נדירה כשזה קשור בי). ואז היא הפילה את הפצצה: "רוני
אני מבקשת שתדברי, תגידי הכל , אם לא מדברים זה יושב על הלב".
יושב על הלב?! ואוו זה נשמע ממש מפחיד! כל מה שיכולתי לראות
היה גוש פימו כבד, בלי שום צורה, אפילו לא של לב שפשוט ישב שם.
הרגשתי איך גוש הפימו המיושב מכביד לי על הלב והכרחתי אותו
להיעמד ומיד! הוא החל  להתגלגל לו במעלה הגרון ובמקום מוצר
פימו חדשני יצאו להן מילים. באותו רגע הפסקתי לבכות והתחלתי
לדבר ואני חושבת שמאז עוד לא הפסקתי... אם פרויד היה בין החיים
הוא היה יכול להיות ממש מרוצה מאיך שהפלתי את התיק הזה על
ההורים שלי, או שבמחשבה שנייה אולי גם לו לא היה כוח לשמוע את
כל מה שיש לי להגיד...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה ישראלי צריך
לטוס לחלל כדי
להתפוצץ מעל
פלסטין?
אפשר היה פשוט
לשלוח לו צו
קריאה למילואים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/04 16:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה