'ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אני לא יכולה יותר עם כל הלבן הזה.
אני מכסה וצובעת. אבל הלבן כל הזמן חוזר. כבר הגעתי למצב שלא
אכפת לי יותר במה אני מכסה את כל הלבן, אני פשוט רוצה שהוא
ילך. אבל כשאני חושבת שלא נשארו יותר ריבועים לבנים, נוצרים
עוד. אני לא יודעת איך הם נוצרים. זה לא הגיוני. אני רק יודעת
שהם נוצרים כשאני ישנה. או כשאני בחוץ. אני שונאת את זה כל
כך.'

הפסקה הזאת מהיומן שלה היא אחת מהיחידות שניצלו מהשרפה. לצערנו
לא הצלחנו להציל הרבה יותר מזה, אבל אנחנו יכולים להבין ממה
שהצלחנו להציל שהיא לא הייתה בריאה.

'אני כל כך מפחדת. היו לי אנשים בבית אתמול שוב. הם באים כשאני
ישנה. כשהם חושבים שאני ישנה. סגרתי את עצמי בחדר שלי ואילצתי
את עצמי להשאר ערה. אני לא רציתי לישון. רציתי לדעת מאיפה
הריבועים באים. הם באו אתמול. הם כל כך הפחידו אותי. קולות לא
אנושיים. קולות שלא יכולים להרשם בזיכרון. קולות שאני לא רוצה
לחשוב עליהם. אבל הריבועים היו שם. והלבן. הלבן הזה. אם רק היה
לי מספיק צבע. מספיק כוח לצבוע. מספיק-'

חסרים חלקים כדי שנוכל להבין את הפאזל המורכב של המחשבה שלה.
כנראה שהיא הייתה פרנואידית, חולה. זה מעלה את השאלה של אם זה
יהיה מוסרי לנצל את זה. אם זה היה מוסרי.

'החלטתי לא ללכת לישון יותר. אני לא נכנסת לחדר שלי. אני נעלתי
את כל הדלתות. הם לא יכולים להכנס עכשיו. אתמול הם נכנסו והכל
הפך לבן. כל העבודה שלי. שנים. חודשים? כמה זמן אני פה? למה לא
נגמרים לי המים? הכל. לבן. אני כל כך שונאת אותם שהם עושים לי
את זה. אני שונאת את אלוהים. הוא הביא אותי לפה. והוא מכריח
אותי. אם אני - ' [חלק לא מובן] '- לחיות. הלבן צריך להעלם.
אסור להם להביא עוד ריבועים. אני נשארת פה, בלי לישון.'

הבריאות שלה הידרדרה מרגע לרגע. לא היה להם מושג. זה מה שמסרו
לעיתונות.

'נגמר הצבע היום. הריבועים עדיין פה. אין לי עם מה להרוג את
הלבן. ראיתי מתחת לעור שלי עוד צבע. זה עונש. אני חייבת לסבול
כי נרדמתי אתמול. זה הכל הלבן.'

פסיכולוגים מנתחים שהייתה לה בעיה עם הצבע לבן בגלל הטוהר שהוא
מסמל.

'יש לי הרבה צבע עכשיו. אדום. הכל אדום. הכל מלא אדום. אני לא
מאמינה שח-' [חלק לא קריא] '- שאני יכולה-' [חלק לא קריא] '-
כמו התפוצצות. ואז שקט. שקט שחור. -' [חלק לא קריא] '-הוא אמר
שהוא לא מרשה לי אדום. אדום זה רע כמו לבן. זה לא, אבל הוא לא
מבין. אדום זה אמיתי. אבל אני חייבת לעשות מה שאלוהים אומר.
הוא כל הזמן פה הוא כל-'

אנחנו חוקרים את האשמות האונס שנעשו נגד פסיכולוג בכיר שטיפל
בה.

'הדלת חייבת להיות סגורה. החלון סגור. הדלת סגורה תמיד. יש
הרבה דלתות. מה יש מאחוריהם? קירות. אני לא מאמינה למילה
שהרוחות שם אומרות לי. קירות. הואשומעתמידאסוראסוראסור. לבן.
הכל. לבן. הוא אמראדוםאסוראסוראסור אין לי צבע.'

היא חוזרת על המשפט הזה הרבה פעמים, והיומן שלה לאט הופך לבלגן
קשה לפיענוח.

'אסוראסוראסוראדוםאלוהיםאסוראיןלבןהכלצבעאניאניאניקירותהכלשומעקירותלבןצבעאסוראסוראסוראשאסורשחוראשאשאשאסורשומעשחוראשחוראלוהיםאדוםאנישחור'

זה היה הדבר האחרון הקריא ביומן שלה.

וזה הסיפור של האמנית הצעירה והכל כך מוכשרת. האם היה שם אונס?
האם מוסרי למכור את הציורים הכל כך מדהימים שיוצרו בתנאים כל
כך קשים? את מי יש להאשים בסבל שלה? האם זה באמת שווה את המוות
שלה?
האם באמת לא היה צפוי שהיא תעלה את עצמה באש?
האם אפשר לשים תוית מחיר על התשגעות?