הספרות בשעון הדיגיטלי הראו 02:34. יובל קם מהמיטה והלך למטבח
לשתות עוד כוס מים. השישית שלו הלילה. הוא הצית סיגריה.
כבר הרבה לילות זה ככה. כל חצי שעה לרדת למטבח, לשתות כוס מים,
לעשן סיגריה ולחזור למיטה. הבית היה שקט. מאוד שקט. היתה תקופה
שהוא היה בטוח שמה שמפריע לו לישון זה השקט הזה. הוא ניסה
לישון עם מוזיקה, אבל זה לא עבד. הוא עלה למיטה והקשיב. הקשיב
לשקט.
כשהיה קטן והעולם עדיין היה צבוע בצבע טרי, הוא אהב את השקט
הזה של הלילה. עכשיו זה גורם לו להיות עצבני. מן תחושה כזו
שמתחילה בבטן ועולה לאט לאט. כמו אחרי שהוא לא מעשן כמה שעות.
מבט בשעון. 02:47. הזמן לא זז. אחרי כמה דקות (שהרגישו כמו כמה
שעות) הוא התחיל להרגיש את אותה תחושה, את החוסר-נוחות הזו.
היה בו מן צורך גדול לקום ולצעוק ולצעוק, עד שלא יוכל יותר, רק
כדי להרוג את השקט הזה.
אבל הוא לא עשה את זה. במקום, הוא קם שוב למטבח והדליק עוד
סיגריה. "מה מפריע לי?" שאל את עצמו בקול. "לא חסר לי כלום!"
אמר בנימה משוכנעת. "יש לי עבודה טובה, חברה קבועה כבר שלוש
שנים, יש לי את החברים שלי, המשפחה שלי..." קולו נסדק. הוא
נשמע יותר ויותר מהוסס. "טוב לי" הוא אמר, וידע שהוא לא מתכוון
לזה. ואז נשכב במיטה וחשב. חשב על העבודה שלו, שבע שעות ביום
ומשכורת בשמים. פעם, כשעוד היה מותר לחלום, הוא רצה להיות
קוסם, עם גלימה ושפן והכל. אחר כך הוא גילה שלהיות קוסם לא כל
כך הולך היום אבל היי-טק כן. אז מה אם זה לא ממלא אותו. זה
נוח.
עוד מבט. 03:07. חוץ מזה שהעבודה נותנת לו שקט, איכות חיים. לא
לדאוג לשכר דירה, חשבון חשמל, טלפון, אוכל וכל הצרות של החברים
המובטלים שלו. החברים שלו, שאף פעם לא הבינו אותו. זה אף פעם
לא הפריע לו, לא באמת. הם עדיין היו יוצאים בימי שישי לשתות
בירה.
וההורים שלו. אמא שלו שתמיד שמרה אותו בבועה ועד היום היא
שואלת אותו אם הוא אכל ואיך הוא ישן. לישון. הוא כמעט שכח מה
זה. 03:12.
ואבא שלו, שהיה פעם חזק חזק והרים אותו עד השמים, עכשיו גוסס
בגלל משהו בכבד, לאט לאט אבל בשקט... ומירי החברה שלו, שאף פעם
לא רבה איתו וגם לא באמת חיבקה אותו, אבל היה לו נוח איתה.
החוסר מנוחה גבר. יובל קם, הצית סיגריה והתהלך בחדר הלוך
ושוב, ואז כיבה אותה והתיישב במיטה. פנים ומחשבות צפו מול
עיניו. החברים שלו, שאף פעם לא יהיו שם בשבילו ("מענין מה יקרה
אם אני אתקשר אל מישהו מהם עכשיו?") וזה בסדר כי הם שם רק
בשביל למלא פינה.
03:14. והפנים של מירי.
מתשע עד ארבע. והונדה סיביק כסופה. קופסא וחצי קאמל-סופט רק
בשביל להרגיש. ואמא עם הפנים העצובות שלה. כל יום שישי, לשתות
ולהיזכר בפעם, ובאלמוג שמת בצבא. ועל כמה שטוב לו עכשיו, נוח
כזה. עכשיו גם הפנים שלו. הוא חייב לישון. לקום מחר לעבודה.
והשקט הזה. חייב להפסיק את השקט הזה...
הוא קם לחפש עוד קופסא. פתח את מגירת הגרביים שלו. הוא הוציא
מהמגירה את ה'בראונינג' שלו. אקדח טוב, יציב. אין כמו
'בראונינג'. וקמל-סופט. וטובורג. המתכת הקרה מרגישה נעים. השקט
הזה משגע אותו.
ואז, למשך שבריר שניה שנמתח לאורך של נצח, השקט הפסיק. השאגה
הזו מילאה אותו, הציפה אותו בכל התחושות שאי פעם רצה.
ואז כלום. ואז הוא ישן...