שאול האריה הוא אריה של קרקס
שאול נולד ללביאה נחמה שמתה בלידה
ואת אביו אף פעם לא הכיר.

כל חייו של שאול  היו בקרקס.
העבירו אותו ממקום למקום בתוך הכלוב הקטן והמגעיל הזה שהיה לו
ריח של צרכים של הארנבים מפינת הליטוף.
הדבר היחיד שהיה טוב בכלוב הזה היה העולם שנשקף מחוץ לסורגים.
שאול יכול היה לרבוץ שעות בתוך הכלוב הצפוף והמסריח כאשר נסעה
השיירה של הקרקס ממקום למקום דרך דרכי עפר לא סלולות ופשוט
לדמיין את עצמו רץ בחוץ ומשתולל.
ככל ששאול הסתכל יותר מבעד לסורגים כך קשה היה לו להיזכר
בנופים- לראות את זה פירושו לתת לזה להיעלם.

שגרת יומו של שאול תמיד הייתה אותו דבר:
- אוכל פעמיים ביום
- אימון פעמיים בשבוע
- ופעם בשבועיים היה יוצא מהכלוב, קופץ דרך החישוק הבוער הזה
וחוזר לכלוב.

הרבה פעמים חשב שאול האריה לברוח.
לצוד את האוכל שלו לבד, לרבוץ כל היום על איזה סלע חמים,
ולמצוא איזו לביאה ופשוט לחיות טוב...
שאול התמכר למחשבה על החופש, אך ככל שהתעמק במחשבה זו כך נראה
לו הדבר יותר בדיוני ולא מציאותי.

ואז, בוקר אחד כשבא ישעיהו המניאק עם השוט להעיר את שאול
לאימונים ופתח את המנעול של הכלוב החליט שאול לפתוח במרד.
לא משנה מה יקרה הוא לא יזוז, כמה חזק שיכה בו המניאק הוא לא
יקום, הוא לא ייתן להם להרוויח על חשבון חירותו.
ואז הגיעה המכה הראשונה, ועוד אחת ועוד אחת...
ישעיהו הצליף בו בכל כוחו ופרק עליו את כל עצביו שהיו אגורים
בו מאז שהתגרש מאישתו בחודש שעבר.
שאול הרגיש את ליבו פועם בחוזקה בחזהו ואת עצביו מדקדקים
בחוטמו, נעשה לו חם והוא החל להתנשף.
בין רגע התנפל שאול על ישעיהו והרג אותו.

שאול החל לרוץ מהר ככל שיכל ולא הביט אחורה.
הוא הרגיש את הרוח מפזרת את רעמתו, הריח את רעננות הבוקר ושאף
את ריח הטבע, הוא כבר לא היה צריך לסבול את הסירחון של הארנבים
מפינת הליטוף.
אבל הארץ שם גדולה מדי, ואחרי זמן מה שרץ הוא נבלע בתוכה.
שאול הגיע לנקודה שלא יכל לשאת יותר את השקט והריקנות הארורה.
עד שלבסוף בשבילו לא היה עולם, לא אדמה, לא כלום. הכל נעשה פרי
דמיונו של שאול והוא היה קיים רק בתוך ראשו.

הוא רץ ורץ עד שכל שריר בגופו צרב מכאב וכל תא מעורו היה ספוג
בזיעה. ואז הוא רץ עוד.
שאול הרגיש את החופש מדקדק לו בעורפו.
הגיע הערב ונהיה חשוף אבל זה לא הפריע לו, הוא הרגיש את השמחה
מציפה אותו באושר שלא הרגיש מעולם.

ואז,
זה קרה,
הוא מצא את החופש,
הוא כבר יכול היה לראות אותו,
כמו אור בקצה המנהרה.

הוא ראה את האור מולו והמשיך לרוץ ולהתקרב לאור, והאור התקרב
אליו, כבר ממש במרחק נגיעה ואז....
בום!...שאול התנגש במכונית.
המכונית סטתה מהכביש ועפה לתוך הואדי בזמן ששאול ריחף באוויר
מעוצמת המכה.
הנחיתה על הקרקע כאבה יותר אפילו מההתנגשות עצמה...

שאול גסס על הכביש ודמעות הציפו את עיניו.
אבל לא היו אלה דמעות עצב. שאול הגשים את חלומו לרוץ בכל
המרחבים שראה רק מבעד לסורגים.
שאול חייך בליבו ועצם את עיניו. הוא שמח למות בחוץ, בחופש,
מאשר בכלוב המסריח של הארנבים המסריחים.
שאול נשם את נשימתו האחרונה, שאף את החופש מלוא ריאותיו ואמר
בליבו: "תודה".