"מה קרה?!" שקט. אמא המשיכה לבכות בהיסטריה ואבא ישב על הספה
עם הראש שלו בתוך הידיים והתנדנד קדימה ואחורה.
"מה קרה?!?!" צרחתי בכל הכוח שלי. רצתי לאבא ודחפתי אותו,
כאילו אני מנסה להוציא אותו מזה. בחיים לא ראיתי אותו ככה.
ידעתי שזה משו ממש רע. הוא לקח את היד שלי והושיב אותי על הספה
לידו. הוא חיבק אותי, והתחיל לצרוח מבכי. בחיים אבא לא בוכה.
"רו...רוית..." הוא מלמל.
"מה?! מה עם רוית?! איפה היא?! מה קרה?!?!" ברקע שמעתי את אמא
מגבירה את הבכי שלה.
"היא... היא עברה תאונת דרכים... ו..." "ומה, אבא?! ומה??"
"והיא מתה..." מלמל בבכי. לרגע לא שמעתי טוב. "מה?! מה מתה?!?!
אתה צוחק, נכון?!? אבל היא היום הסיעה אותי לבית-ספר! לא...
היא בסדר... היא הלכה ליניב, והיא עוד מעט תחזור לארוחת
הצהרים, נכון?! נכון?!?!"

"מה יש לאכול?" שאלתי את אמא שנשענה על השולחן במטבח עם יד על
המצח.
"לא יודעת, לא הכנתי" היא ענתה בלי להסתכל עליי.
"טוב אבל תכיני מהר כי יש לי מחר מבחן בביולוגיה ואני צריכה
ללכת ליעל להתכונן, בסדר?" אמרתי ויצאתי מהמטבח.
"שני... שני! בואי לפה!" הצצתי למטבח. העיניים שלה היו אדומות
בצורה מחרידה. "את כבר לא יכולה להתעלם יותר!! את ראית היום את
הקבר שלה! כבר עבר שבוע! זהו! רוית לא איתנו יותר!!!" נעצרתי.
לקחתי נשימה. נעמדתי בכניסה. "תודה על ההתחשבות אמא, את
גדולה!" אמרתי והלכתי לתת לה נשיקה. היא הייתה כבר בהיסטרית
בכי כשהגעתי לחדר שלי.

"שני, אני רוצה לדבר אתך, תנמיכי בבקשה את המוזיקה הרועשת
הזו". אבא אמר והתיישב על המיטה בחדר שלי.לקחתי את השלט שהיה
שרוע לידי במיטה והנמכתי.
"שני, את חייבת להבין שרוית..." הגברתי בחזרה ויותר חזק.
"שני..." הגברתי יותר חזק. "שני! תחלישי את זה מיד!! את לא
יכולה להתעלם מזה לנצח!! את יודעת שהיא לא תחזור!! התחלתי לשיר
ביחד עם מטאליקה. הם היחידים שיכולים להשכיח אותי מדברים.
"שני!!" אבא קרא ולקח לי את השלט של המערכת מהיד, וכיבה אותה.
"בבקשה תקשיבי לי. רוית לא תחזור". סתמתי את האוזניים, כמו
ילדה קטנה.
"תתעלמי מזה כמה שבא לך, אבל את יודעת את האמת. את סתם פוגעת
בעצמך, ועוד יותר בנו. זה לא יעזור כל המשחקים האלה. אנחנו
צריכים אותך עכשיו. תבואי ותדברי איתנו. אני ואמא שבורים. גם
גלי שבורה. גם יניב שבור, וגם סבתא וסבא. את לא היחידה שפגועה
מזה. אנחנו איבדנו בת, למען השם!!!" לאט לאט הורדתי את הידיים.
התחלתי לבכות, והוצאתי את כל מה שהיה לי במשך שבוע.
"היא... היא לא אמרה לי אם אני אוכל להיות השושבינה שלה..."

היי, אתה. אני לא הולכת לכתוב "יומן יקר ופלצני" כמו שכולם,
מסיבה אחת. אני לא כמו כולם. ד"ר כהן, הפסיכולוג שלי, נתן לי
אותך אחרי שסיימתי ב"הצטיינות" חודשיים אצלו, ושהוא מצא שאני
"בסדר".אה, וואלה?!, לא, כי חשבתי לרגע שאני לא... ברור שאני
בסדר! אולי יש פה ושם כמה דברים, אבל כמו כולם! שאני אגיד לו
מה אני חושבת? זין! אמרת לאמא שאני לא מתכוונת לכתוב יומן, אבל
ני כן רושמת. כי תמיד רציתי לכתוב יומן. כשחושבים על זה, זה
מרגיש די מפגר לכתוב לך. אבל קראתי המון ספרים של "יומני
היקר", ואם נלך לפי רובם זה הלך בערך ככה: צריך לספר איך עבר
לי היום. מממ... אז היום עבר עלי ככה: בביה"ס - חרא. קיבלתי 50
במת'. בבית - חרא. שוב רבתי עם אמא. בעבודה - חרא. רבתי היום
עם איזה לקוח מטומטם. עם אורנית - חרא. רבתי איתה גם. אתה בטח
חושב לעצמך למה אני עצבנית כל הזמן, כי הרי לא הייתי כזו קודם.
אז להגיד לך ת'אמת? אני חושבת שזה בגלל שלאחותי נמחץ האם-אמא
לפני חצי שנה בתאונת דרכים, אבל היי, זה הרי כלום. ומאיזושהי
סיבה בלתי מובנת, ההורים שלי חושבים שאני הולכת לבוא איתם
לפגוש את המשפחה של השטן. נו, זה שדפק את אחותי מאחורה, ומחץ
אותה על המשאית של 'פמפרס', (ושאח"כ קיבלנו אספקת חיתולים
לשנה, אבל זה לא משנה). שיחשבו. הם אלה שהסכימו להיפגש. הם
מצדיקים את זה שכל העדים אומרים שבגלל הגשם אחותי והוא התנגשו
ומזה היא עפה על המשאית, ושאף אחד לא אשם, לא אומר שהוא לא הרס
לי את החיים. רוית היתה הדבר הכי טוב בעולם. היא היתה מושלמת,
ובשבילי מושלמות זה דבר שקשה להגיע אליו. היא היתה כ"כ יפה,
כ"כ חכמה, כ"כ מצחיקה, וכמה שהיא הייתה טובה... אוי ואבוי
עכשיו אני באמת נשמעת כמו אחת שיש לה יומן...

"שני, את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" אמא נכנסה שוב ונאבקה להיות
יותר קולנית ממטאליקה. לא הצליח לה.
"כן אמא, אני בטוחה" עניתי בזמן שרבצתי במיטה באותו יום שבת.
"אבל שני, זה לא יעזור לכעוס, קרה מה שקרה וצריך לדעת גם
לסלוח, וחוץ מזה שאלף פעמים אמרתי לך שזה לא אשמתו... " היא
התייאשה. הלך לה הקול ואני גם ככה לא הקשבתי.
"טוב. יום נעים שיהיה לך. אנחנו הולכים עוד 5 דקות אם
תתחרטי..."
'אני לא'. חשבתי לעצמי, ונמנמתי. אני לא הולכת לפגוש אותם. הם
אלה שהולידו אותו. שימותו מצידי! אבל אז התחרטתי. אני לא מאחלת
אפילו לאויבים שלי שמישהו קרוב להם ימות, והרי גם להם מת בן...
ואז התחלתי לחשוב על זה ודי התחרטתי... לבסוף החלטתי שאני כן
רוצה לבוא עם אמא ואבא וגלי, אבל היה כבר מאוחר מידי... הם
יצאו. שמעתי את האוטו... 'טוב. נראה איך הם יחזרו...' חשבתי
לעצמי וחזרתי לנמנם.

"היי גלי..." אמרתי והתיישבתי לה על המיטה. היא לא שמה עליי,
והתעסקה לה במחשב. "גלי..."
"מה עכשיו? אין לי כסף לסיגריות שלך!". פתחתי עיניים.
"מתי ביקשתי ממך כסף לסיגריות?! ואיך את יודעת שאני מעשנת??"
שאלתי בפליאה.
"אוי נו באמת, את תמיד מבקשת ממני כסף! וחוץ מזה, סיוון אמרה
לי שהיא ראתה אותך קונה אצל 'מונה' בחנות סיגריות, ואח"כ הלכת
לחברים שלך לעשן איתם בגינה! תגידי, ממתי את מעשנת? חשבתי
ששנאת שאבא עישן לידך!" לא ידעתי מה לענות.
"אני לא מעשנת, ואל תגידי לאמא או אבא, וחוץ מזה באתי בכלל
למשהו אחר." ניסיתי לצאת מזה.
"מה?" ענתה בקרירות.
"אממ... תגידי משהו... מממ... איך המשפחה של השטן?" סוף-סוף
היא הסתובבה להסתכל עליי.
"את יודעת שהם מאוד נחמדים??" אמרה, כאילו היא האשימה אותי.
"כן?" שאלתי בפליאה. לא הבנתי איך הם יכולים להיות נחמדים.
"איך הם? ספרי..." השפלתי ראש. לא העזתי להסתכל עליה. משום מה
הרגשתי שאני באמת אשמה.
"קוראים להם שושי ואריה, והם ממש ממש נחמדים... הם הביאו לי
מתנה. יש להם בת יותר גדולה ממני בשנה וחצי, יש להם בן שנראה
לי בגיל שלך לא בעצם הוא שנה מעלייך, ואת גיא, שהוא בעצם זה
שמת..." הייתי בהלם. הם נשמעים די רגילים לפי איך שהיא
מתארת... ממש לא כמו משפחה של שטן. באמת הייתי משוכנעת שהם
שטן, עם כל הטמטום שבדבר.
"ו...?" שאלתי. פתאום הם ממש עניינו אותי.
"וזהו! אם תבואי פעם הבאה תראי!" היא הסתובבה בחזרה למחשב.
"טוב..." מלמלתי.
היא צעקה לי מעבר לדלת שלה - "אה! ורק שתדעי, גם הבן הזה לא
בא. מה אתם חושבים שאתם?!"

מה? מי הוא חושב שהוא?! אני זאתי שלא אמורה לבוא! אני זאתי
שצריכה לשחק אותה לא מעוניינת! אוף... אני מרגישה ממש תינוקת.
אבל אם להגיד לך את האמת? אני מתה לדעת איך הם נראים... אני
מתה לדעת מה סיפור שלהם... בטח גם להם כאב עם גיא... זה ממש
מעניין אותי... ובד"כ, אנשים אחרים לא מזיזים לי ת'תחת! אבל לא
יודעת... אין, פעם הבאה אני חייבת ללכת!
טוב, יניב בא לבקר, אני לא הולכת להפסיד ביקור שלו. מסכן. הם
היו אמורים להתחתן... היתה להם אהבה הכי מדהימה בעולם... אני
ממש לא יודעת מה הוא יעשה מעכשיו... הוא לא מפסיק לבכות...

הייתי חייבת לשפר את המצב רוח שלי איכשהו אחרי שבועיים של
דיכי שוב, והברזות בלתי פוסקות, המנהלת וההורים שלי החליטו
שאני צריכה מסגרת. אז תקעו אותי בעיתון. יופי. "את רושמת ממש
יפה! את צריכה לעשות עם זה משהו" המורה והקול התחת שלה.
ווטאבר. הלכתי. חילקו אותנו לזוגות לפי תחומי התעניינות, ואני,
שאני חולת מוזיקת רוק ואני גם במקרה טבעונית (מאידיאולוגיה!),
חילקו אותי לקבוצה שעושה כתבות על הנושא. אח"כ לזוגות. יצאתי
עם איזה תומר אחד, שאין לי מושג מאיפה הוא יצא לי. הילד הכי
ביישן בעולם, עוד לא ראיתי אפילו את הפרצוף שלו! אבל הייתי
צריכה לבלות איתו בדיוק חצי שעה אז זה לא השפיע לי על החיים.
מה שנמאס לי זה מהיחס של המורות, זה כן! אני לא משקיעה בגרוש,
כל היום מבריזה, והם בכל זאת נותנות לי שמונימים! די! שיתנו לי
יחס הוגן! זה שהשלד המחוץ של אחותי בקבר, לא אומר שאני צריכה
רחמים, מכולם!  

"נו שני...!! את מוכנה? אנחנו מאחרים!" אמא קרא לי מלמטה.
"רגעעע... אני יורדתתתת..." הקול שלי רעד שירדתי במדרגות.
"יאללה" אמר אבא. נכנסנו לאוטו ונסענו. כל הנסיעה שמעתי
מטאליקה בדיסקמן, ושקעתי במחשבות על איך הם ובלה בלה... אבא
לקח אותנו לאיזה בית קפה כזה, שיושבים שם בספות ולא על כסאות.
"מממ... מקום מגניב, אני אגיד לחבר'ה שנשב פה פעם הבאה..."
אמרתי לאמא. היינו צריכים להיכנס למן חדר כזה, שנראה לי מיוחד
להזמנות. אמא ואבא נכנסו ראשונים, אח"כ גלי. אני נכנסתי
אחרונה, והתיישבתי מיד על כורסא די מרוחקת. התחרטתי שבאתי. לא
הרמתי את הראש. נורא סיקרן אותי לדעת מי אלה, אבל בכל זאת לא
הצלחתי להתגבר על הגאווה שלי.

כל הפגישה האידיוטית הזו הייתי עם הפנים למטה. הלכתי לשירותים
בערך 4 פעמים בחצי שעה, ואח"כ נשברתי והלכתי לחכות ליד המכונית
שלנו. השתדלתי לא לפזול ולראות מי הם, ולא לתת לאף אחד לראות
את הפרצוף שלי. אפילו לא לבן הזה שלהם. שיתפגרו מצידי! מה
חשבתי לעשות עם המשפחה של השטן?! מה אני מטומטמת?? מה יעזור לי
להפגש איתם? היא גם ככה כבר מתה! שמעתי את אמא שלו שואלת את
אמא שלי. "מה... מה קורה לה?..." בקול ציפציף מעצבן. אישה
מטומטמת. מה קרה לי היא עוד שואלת... פקה פקה כל הזמן הם
דיברו. "הם היו יפים, הם היו טובים..." מה זה עוזר? זה לא
יחזיר את רוית! אההה!! בא לי לצרוח! אני כ"כ עצבנית עכשיו שבא
לי לחנוק מישהו!

"שני, הבאת את הכתבה?" שאלה המורה האחראית על העיתון.
"לא". עניתי. קצר וחד.
"לא נורא..." אמרה וחייכה חיוך מתחנף. "את יכולה להביא מחר,
אני מאשרת לך". אחרי שתי שניות היא צרחה כמו מטורפת על מישהו
שיספיק להביא לה את זה רק שעה הבאה בגלל תקלה במדפסת. כולם קמו
מהפגישה.
"תומר!" קראתי. הוא הסתובב. סוף סוף ראיתי את הפרצוף שלו.
'וואה! איזה עיניים!' חשבתי לעצמי.
"היי... אממ... תקשיב. תוכל לכתוב בשבילי את הכתבה? לא התחלתי
אפילו... פשוט יש לי מלא דברים לעשות ו..." עשיתי את הפרצוף
הכי מתחנן ומלאכי שיכולתי. אין לי כוח לכתוב כתבה מזדיינת.
"פסדר... מחר בואי לקחת את זה ממני".
"תודההה..." קראתי אחרי שהוא יצא במהירות מהכיתה.

פאק! הוא ממש יפה! איזה עיניים... הוא טיפה מוזר אבל... בכל
מקרה, אם העידו המטומטם הזה לא היה לי בראש כל הזמן אולי אפילו
הייתי מתחילה איתו. אחח... עידו עידו... אני מתגעגעת אליו. הוא
היה הראשון שלי. והוא היה טוווב... אחריו באו עוד 4. הם לא היו
משהו. לא כמוהו לפחות... לא רוצה חבר עכשיו. כולם מטומטמים.
אין אחד שאני יכולה לדבר איתו על כל מה שיבוא לי סתם ככה. גם
על המצב האקונומי-סוציאלי הירוד של אוזבקיסטן. עם עידו הייתי
יכולה. הוא כמעט מושלם. ובשבילי מושלמות זה דבר שקשה להגיע
אליו. אפילו רוית אמרה לי שהוא נחמד, ושרוית אומרת, רוית
יודעת. רק חבל שיש לו את התכונה הזו, שכ"כ אהבתי אמנם, של
ספונטניות. "שני, שכבתי עם מישהי אחרת... זה לא פוגע בך נכון?
אבל הייתי שיכור וזה... לא נורא, נכון?"... מטומטם. אני כ"כ
מתגעגעת אליו.

"היי תומר!" דפקתי חיוך.
"היי" הוא מלמל. "קחי" הוציא מהתיק ונתן לי דף מודפס. למעלה
היה רשום בכתב יד משורבט: "לשני. תשני מה שלא מוצא חן בעינייך.
תומר."
"תודה רבה!" הרמתי את העיניים בחיוך. אבל דיברתי לעצמי. הוא
כבר לא היה. הגשתי למורה בלי אפילו לקרוא. סמכתי עליו.
למחרת המורה תפסה אותי באמצע המסדרון.
"שני, אני חייבת להגיד לך שהכתבה פשוט משהו! לא ידעת שיש לך
כזה כשרון!!". לא ידעתי מה לענות.
"אהה... תודה. אבל תומר מ-י"ב עזר לי..." מלמלתי.
"אהה הוא! בטח בטח!! מעכשיו תהיו הזוג המנצח שלי! תצפי להזיז
את היד הרבה השנההה!!" קראה והתרחקה. אני נשארתי במקום, המומה.
'שיט!' חשבתי. בדיוק התכוונתי לפרוש... אם אני אגיד למורה שאני
פורשת היא לא תבין למה. מה אני עושה עכשיו??

"תישארי!" יעל, החברה היחידה הטובה שנשארה לי, אמרה לי. "שני,
זה עושה לך טוב! את צריכה להרגיש שייכת למשהו!" כן, מדברת
מישהי שבמועצת התלמידים, מועצת העירייה ומועצת הזיבי. בכל מקום
היא נמצאת. ואז ניתקה את הטלפון מהר כי החבר שלה קורא לה. כיף
לה. הם כאלה דבוקים לתחת. פוצקי מוצקי כל היום. בעע, זה מביא
לי בחילה. אני צריכה את עידו דחוף!

"אני צריכה את שני ארד בבקשה, לשיעור הזה" אמרה המורה המנחה של
העיתון בפתח הדלת של הכיתה שלי.
"יששש!..." מלמלתי. כולם הסתכלו עליי בקנאה. 'למה היא??' שמעתי
מסוף הכיתה. כולם התחרטו שהם לא הבריזו מהיסטוריה, ואני יצאתי.

"תקשיבי, לא לחינם הוצאתי אתכם מהשיעור, אתם צריכים לראיין את
המנהל על נושא ה..." קטעתי אותה.
"רגע, את מי עוד הוצאת?" שאלתי בפליאה.
"את תומר, כמובן. הוא מחכה לך בחדר מורים..." פתאום היה לי חשק
לחזור להיסטוריה...

איך עבר לי היום? ובכן... היום אמא לא בכתה. לא שראיתי לפחות.
דווקא היום. סעמק. עברו כבר 5 חודשים. כל יום מהם היא בכתה. כל
פאקינג יום. רק היום לא. רק היום. היום!. היום, כאשכרה הייתי
שמחה, היא היתה צריכה לא לבכות. אתה מכיר את הימים האלה, שאתה
מרגיש שמחה כזו, שהכל נראה יפה וטוב, ואתה לא יכול שלא לשמוח!
אבל אתה מרגיש אשמה?? אררר... אתה לא יכול לענות לי כי אתה סתם
יומן ומטומטם ואני שמחה, ועצובה בגלל שאני שמחה!! מה נסגר
איתי?? לבטח תשאל מדוע שני שמחה. שני שמחה, בגלל שהיא חושבת
שסוף סוף היא מצאה ידיד אמיתי. ידעת, שעד עכשיו, ממש לפני חצי
שעה, היא בילתה את כווווול היום עם תומר? כן כן. משיעור 2,
היסטוריה, עד עכשיו. 21: 30. על הכל דיברנו. ה-כ-ל. הקטע, שהוא
הדבר הכי חמוד בעולם. הוא כזה מגניב. הוא מכיר את כוווווול
השירים של מטאליקה האגדיים. כמעט כמוני.יש לו את התחת הכי חמוד
בעולם. ועיניים...ואני... אני כמו מטומטמת התחלתי להרגיש משהו.
פחח... היה אפילו קטע שרציתי אותו יותר מעידו. כמעט התנשקנו,
נשבעת לך! אבל... משהו בעיניים שלו. אולי בגלל שאני עדיין רוצה
את עידו. לא יודעת. אני חייבת סיגריה.

"היי! שנשון!!" קרא אליי תומר מאחורה.
"היי". הסתכלתי עליו. המשכתי ללכת.
"יוהו! ילדה??". לא הגבתי.
"תגידי, סקסיייית, את יודעת שהתחת שלך, עם המכנס הזה, נראה הכי
טוב בעולם?? מזה בא לי לתקוע בו את המקל שלי!" נעצרתי.
הסתובבתי. הבטתי בו בשוק.
"חחחחחח!!" רץ אליי. "איך ידעתי שזה מה שיגרום לך להסתובב!..."
רציתי להגיד לו משהו בסגנון "מה אתה כ"כ מתלהב, אתמול לא עשית
לי את זה?" ולצחוק איתו, אבל לא היה לי מצב רוח, אז המשכתי
ללכת. הוא הדביק אותי.
"מה יש, יפתי?" שאל וניסה לנשק אותי. הזזתי את הלחי.
"מה קרה?..." הוא תפס לי את היד ועצר אותי. השתנתה לו הבעת
הפנים שהסתכלתי עליו.
"סתם. אמא שלי... שוב התחילה לבכות. מחרתיים האזכרה אתה יודע??
מחרתיים. עברה שנה, פאק! אני לא מאמינה".
"בואי נשב..." והתיישבנו על גדר מבטון. עלתה לי דמעה בעין. הוא
ניגב אותה.
"שני, זה בסדר. אני לא אוכל אותך אם תבכי" הוא אמר. אז חיבקתי
אותו. ובכיתי את כל מה שהיה לי עצור במשך שנה בבטן...
והוא בכה איתי.

כמה זמן לא רשמתי בך. אני שוכבת על המיטה שלי. היא עוד
מבולגנת מאתמול, שתומר היה פה. אוי אני כ"כ אוהבת את הילד הזה.
הוא החיים שלי. אתה אפילו לא יודע כמה הוא הכניס לחיים שלי.
הייתי הילדה הכי מפגרת בעולם לפניו. לא יכלתי אפילו לחייך. אבל
הוא דיבר כמו מניסיון. הוא גרם לי להיפתח, ולהבין שהחיים
ממשיכים הלאה, והוא המשיך לי אותם, ולא נתן לי לשניה אחת אפילו
להיות למטה. אנחנו אפילו מדברים בפוצקי מוצקי. הוא ממש הנפש
התאומה שלי, אני בטוחה. אם זה ממשיך ככה, אני מתחתנת איתו. אתה
מאמין שאני מדברת על חתונה? אני?? שני ארד??? כן כן, אני.
החיים שלי קשורים אליו. הוא משלים אותי. בגלל זה לא הייתי
צריכה לכתוב בך. כל דבר פניתי אליו, ותמיד הוא ידע להקשיב,
לנחם, לפנק, לשמח... אתה מאמין שקרה לי משהו טוב? בחיים שלי לא
חשבתי של-י יכול לקרות משהו כזה. אחרי כל הצרות שלי... אפילו
הפסקתי לעשן. טוב מידי פעם רק. אבל בכל זאת. אני לא צריכה את
זה. יש לי אותו. והוא כמו הסם שלי.

"היי בובי". עניתי ל "הלו" החמוד שלו.
"היי בובית" שמעתי את החיוך שלו.
"תגיד, אתה בא לאזכרה נכון? אני לא אעבור את זה בלעדייך..."
שקט.
"תומיק? תווומר?" קראתי.
"מה? כן כן, אוי סליחה לא שמעתי, היתה לי קריאה לממתינה". הוא
נשמע מבולבל.
"אוקי... בכל מקרה. אתה בא, נכון? זה ממש חשוב לי. בחיים לא
לנו לבקר בקבר שלה!" נאנקתי.
"אני אממ... אני חושב שכן... פשוט דודה שלי ביקשה ממני לקחת את
בת דודה שלי מהגן ואני לא יכול להשאיר אותה לבד אז אני אעשה
מאמץ..." הוא נשמע כ"כ מבולבל. "מהה?! לאאא... אתה לא עושה לי
את זה! תומר!! אוווווף!!! תומר, זה שנה לרוית! אחרי כל הזמן
הזה אתה לא יכול לסדר משהו ולבוא??"

אני לא מאמינה. זה לא קורה לי. אני ידעתי שמשהו טוב לא יכול
לקרות לי בחיים. חח... רוצה לשמוע משהו מצחיק? לא אבל זה באמת
קורע...!!! נכון, שתומר לא היה באזכרה? איזה מגעיל?! לא-לא,
רגע! לא צריך לכעוס עליו! היתה לו סיבה מ-ע-ו-ל-ה! הוא היה
צריך ללכת לאזכרה אחרת! אזכרה של מישהו, שלמרבה האירוניה קבור
בבית קברות כמו אחותי! נפטר ב-ד-י-ו-ק באותו יום כמו אחותי!!
וואו! ואיזה צירוף מקרים עצום - נהרג באותה תאונת דרכים כמו
אחותי!! אתה יודע איך גיליתי?! יעל סיפרה לי שחבר שלה היה אח
של חבר טוב של גיא, והוא בא וראה אותו! לא הוא סיפר לי! תגיד,
אני כזו טיפשה?!?! איך נתתי למישהו, לשחק בי שנה שלמה?!?! איך
לעזאזל הוא יכל לעשות לי את זה?! אייייך?! ואני בטחתי בו! נתתי
לו את כל כולי! אנחנו נשמות תאומות למען השם!! תגיד, אני רצחתי
מישהו? אני גנבתי? אני אנסתי? למההה?? למה הכל קורה דווקא
לי...?? למהה??

למחרת אמרתי לאמא שאני לא אבוא איתם לאילת, למרות שאמא אמרה
שזה יעשה טוב לכל המשפחה, ללכת לחופשה למחרת האזכרה. חיכיתי
שהם ילכו, ונכנסתי לחדר האמבטיה, ונעלתי את הדלת. "איפה
המספריים?? כוס אמק!!" חיפשתי באמוק. "איפה הם??" הוצאתי את כל
מה שיש במגירה. הפכתי את כל האמבטיה. "הא!! לא יכולתם להתחבא
ממני!!" הרגשתי כמו משוגעת. התיישבתי על הרצפה. בכיתי. בכיתי
עד שנשמתי יצאה. עד שהחלטתי לחתוך. בום!! בום!! שמעתי את הדלת
כמעט נשברת. "שני! תפתחי לי עכשיו!!". זה היה תומר. "מה אתה
עושה בבית שלי?!? לך מפה!!! אני שונאת אותך!!! הרסת לי את
החיים יא בן זונהההההההה!!!" צרחתי בכל כוחי. "שני תפתחי. אני
יודע שאת שמה, תפתחי לי!!!" הוא צרח עליי. "לא רוצה!!! לך או
שאני חותכת לי את הורידים! יאשימו אותך ברצח!! גם ככה רצחת לי
את הנשמה יא חתיכת שקרן מסריח!!! עוף לי מהחיים!!" המשכתי
לצרוח עליו דברים כאלה. צרחתי בכל הכוח. עצמתי עיניים ולא
הפסקתי לצרוח ולבכות. בינתיים הוא ניסה למצוא מפתח. הייתי כ"כ
עסוקה בלצרוח, שלא שמתי לב שהוא מצא. הוא נכנס לאמבטיה. שקלטתי
אותו, זרקתי עליו את המספריים. זה פגע לו ביד. ירד לו המון דם.
"אאוץ'!" צעק. "מגיע לך!! " צרחתי. "עוף מפה!!" קמתי מהרפה.
באתי אליו, והרבצתי לו בכוח שנשאר לי. רציתי להכאיב לו, שיידע
כמה הוא פגע בי. הרבצתי והרבצתי והרבצתי. הוא תפס לי את
הידיים, והושיב אותי מולו בכוח, שידי עדיין בתוך ידיו. הוא
הכריח אותי לחבק אותו. התנגדתי כמו מטורפת, אבל הוא יותר חזק
ממני. נכנעתי. לא היו לי כבר כוחות להתנגד לו, ורציתי אותו
קרוב אליי. הייתי מוכנה לשכוח הכל, רק שיהיה קרוב אליי. נרגעתי
לאט לאט מהתקף ההיסטריה שהייתי בו. נשמתי נשימות קצובות
ורעשניות. עדיין בכיתי. "למההה?..." ישבנו מחובקים באמבטיה,
שנינו עדיין בוכים. כל הזמן הזה מלמלתי "למה...??" והוא פשוט
חיבק אותי. בלי להגיד מילה. הקיף אותי עם כולו, ואני, שכ"כ
התגעגעתי אליו, פשוט שקעתי. בשלב מסויים כבר נרדמתי על הידיים
שלו. הוא לקח אותי למיטה שלי. ישנתי 4 שעות, וכל הזמן האלה הוא
לא הפסיק לרגע להסתכל עליי. הרגשתי את זה. הוא שכב לידי והחזיק
לי את היד כל הזמן. קדחתי מחום. חלמתי על כל הדברים שקרו לי
במהלך השבוע האחרון. על שיחת הטלפון, ועל האזכרה, ועל איך שיעל
סיפרה לי בשביל לא לפגוע בי, ועל הבוקר האחרון, על כל מה שקרה.
ואז ראיתי את רוית.
היא היתה יפה מתמיד. היה לי מן חזיון כזה. היא באה אליי, לבושה
כמו מלאך, ליטפה אותי ואמרה לי ככה, בדיוק, אני זוכרת: "שני,
את סומכת עליי, נכון? אני בחיים שלי לא פגעתי בך, ושהכנסתי
לחייך את תומר, זה בחיים לא היה כדי לפגוע בך, הוא לא התכוון.
הוא לא רצה לאבד אותך, כי הוא ידע שתגיבי ככה. הוא אוהב אותך
בכל נפשו. אני יודעת שאתם מיועדים להיות ביחד, ואתם תהיו ביחד
תמיד. בכל מה שתצטרכי אותי, אני תמיד אהיה פה, אבל לרגע אל
תחשבי שתומר נכנס לחייך לפגוע בך. הוא לא התכוון. תיהי חכמה
ואל תעשי שטויות!!" דיברה כמו מלאך אמיתי. בשפה כזו גבוהה. זה
היה כמו בסרטים, עם עננים והכל, ואז היא נעלמה. "לאאא! רוית
תחזרי אלי!" כאילו נאבקתי באוויר. "אני מתגעגעת אלייך!!...
לאאא..."
התעוררתי בבהלה, שכולי מזיעה. לקחתי את היד שלי בחזקה מהיד
שלו. קמתי מהמיטה ונעמדתי, כולי עדיין בהלם. "שני! תחזרי
למיטה, יש לך כמעט 40 מעלות חום!!" היית צריכה שניה להתאושש,
אבל כל מה שראיתי זה את הכל מסתובב. התעלפתי. הוא קפץ מהמיטה
ותפס אותי לפני שאני אפול. והשכיב אותי במיטה שוב. התעוררתי.
רציתי לקום שוב אבל הוא לא נתן לי. "תן לי לקום!" אמרתי בקול
צרוד. "שני, אני יודע שאת שונאת אותי עכשיו, אבל את קודחת
מחום, ואת מתעלפת לי. אני לא מוכן לאבד אותך. תקשיבי לי בבקשה
ואל תנסי לקום!" נכנעתי. נרגעתי ונשכבתי שוב. הוא נתן לי כוס
עם מים. שתיתי כמו מישהי שלא שתתה שנתיים, ולמרות זאת הגרון
שלי היה יבש והשתעלתי. הוא שוב נשכב לידי, מלטף ומרגיע. עשיתי
את עצמי רדומה והוא התחיל לבכות. "שנינוש. יפיופה שלי". קרא לי
וליטף אותי בפנים. "אני אוהב אותך כל כך, הכי שבעולם. אני לא
מאמין שעשיתי דבר כזה. כל הזמן הזה שיקרתי לך. שאלוהים ייקח
אותי, רק שאת תהיי בריאה. אני לא התכוונתי, באמת שלא..." הגביר
את הבכי שלו. "מהרגע הראשון שראיתי אותך, היית כזו חמודה איך
שכעסת שם בפגישה עם ההורים. מאותו רגע התאהבתי בך. אבל את
אפילו לא הסתכלת לכיוון שלי. היית כ"כ עצבנית עליי, ועל המשפחה
שלי. אפילו לא הצצת, אפילו לא מבטון, לראות מי אנחנו. בשבילך
היינו ה"שטן", המשפחה של זה שהרס לך את החיים. אבל את שכחת
שהמקרה הזה הרס גם אותנו. את שכחת שגם הצד השני פגוע, שיש
אותנו, המשפחה של גיא, שנמצאת בדיוק באותו מצב כמוך, אבל את
היית שקועה בכעס ובצער שלך. ואני מבין אותך. בהתחלה הרגשתי
אותו דבר כלפיכם, אבל אז ראיתי אותך, וידעתי שאני אהיה אתך,
כמו שתמיד אני יודע הכל. ואז בביה"ס, בעיתון, לא יכלתי להתעלם
ממך. את זוכרת את היום שבו הכרנו, שהתאהבנו? את זוכרת איזה
מצחיק היה? עם המנהל, ואח"כ בגלידה, שישבנו והעלנו את כל
השירים של מטאליקה? את זוכרת? את זוכרת את ההרגל שהיה לך, שכל
כתבה היית עושה לי את הפרצוף הזה שלך, החמוד, שאני מת עליו,
בשביל שאני אעשה? עד היום את עושה אותו שאין לך כוח לעשות
משהו! את זוכרת איך המצאנו סתם כתבות, בשביל שנוכל לצאת
משיעורים ביחד, לשבת מאחורי האולם ספורט ולהתחרמן עד הצלצול?
את זוכרת שבאתי אלייך באותו יום, היית עם שיער פזור ולבשת את
החולצה הכחולה היפה שלך, ואמרתי לך שאני אוהב אותך ואת אמרת
שגם את? ו... ואת זוכרת את הפעם הראשונה...? כי אני לא אשכח
בחיים. זה היה פה, אצלך בבית, שכל המשפחה נסעה, זה היה בדיוק 3
חודשים אחרי שנהיינו ביחד. זה היה הלילה הכי יפה בחיים שלי..."
והוא המשיך להעלות זכרונות, והוא לא שם לב שפתחתי עיניים
והקשבתי לכל מילה ומילה שלו. השתעלתי. שהוא התחיל לבכות שוב.
"את ערה??" התרומם בפליאה. "כן..." הוצאתי את זה מהפה בקושי.
הוא הסתכל עליי במבט כואב. "שני... אל תדברי עכשיו... אני גם
ככה צריך לתת לך 1001 הסברים. אני לא התכוונתי, שנינוש! באמת!
אני ידעתי שתגיבי ככה, לא היה לי אומץ... וגם ככה לא העלינו את
הנושא, לא דיברנו על זה ספציפית... וגם שכן את תמיד דאגת לעקוץ
את המשפחה שלי... אני ידוע שזה לא תירוץ, אבל תנסי להבין, אני
לא מדבר הרבה על אחי, ואני לא התכוונתי, ואני לא רציתי ו..."
"שתוק... פשוט שתוק, אוקיי?" קראתי והשתעלתי. "סליחה" הוא
השתתק. "תראה, אני לא אומרת שאני הולכת פשוט לעבור על זה בשקט,
אתה הולך לפצות אותי טוב-טוב לגבי זה. אבל אם תבקש סליחה, אני
אסלח לך, בתנאי אחד". לקחתי נשימה עמוקה. "כן...?" פתח עיניים.
"הכל!" ואז חשב רגע. "רגע, מה התנאי?" "שתבטיח לי שתתן לי
לישון עכשיו לפחות עוד 4 שעות בשקט כי אני סחוטה. הרגת אותי
בבוקר!" הוא נשם לרווחה וחיוך עלה לו על הפנים. הוא לקח אותי
וחיבק אותי חזק-חזק. לא נתן לי ללכת. נישקתי אותו. חשבתי
לעצמי: 'רוית יודעת מה היא אומרת, וכשרוית אומרת, רוית תמיד
צודקת!'