ישבתי בחוץ,
זה היה אחד מאותם לילות כשהשמיים ריקים מכוכבים ויש רק ירח,
אחד, עגול, שלם, מלא. מידי פעם עננים חלפו על פניו.
היה אויר קר ששטף את פניי, והקול היחיד ששמעתי הוא של העלים
הנוגעים זה בזה. יכולתי לשבת כך שעות, בוהה בשמיים.
מחשבות על העבר חלפו בראשי, תמונות ודברים שעשיתי ואמרתי ואני
רוצה לשכוח. התחלתי לצחוק לעצמי על איך שהייתי שוטה.
ובעודי צוחקת נשמע לאוזניי צחוק של מישהו אחר שצוחק איתי.
הסתכלתי סביבי ואיש לא היה.
אולי זה היה פרי דמיוני, עצמתי עיניים לרגע והבטתי שוב
לשמיים.
הצחוק המשיך כשהוא מתגלגל יותר ושמח יותר.
יכולתי להכנס הביתה אך הסקרנות שיגעה אותי, והייתי חייבת למצוא
מי הוא הצחקן. התחלתי ללכת לכיוון הקול הצוחק, עברתי אל תוך
אזור עצי הזית.
וברגע שלא ראיתי כלום, החלטתי שזה טירוף ועליי לחזור הביתה.
(אולי זה היה הפחד שהתחיל לשתק את מוחי.)
ובדיוק שהפניתי את גבי ליער עצי הזית, הצחוק פסק ונשמעה קריאה:
"מוריה"
אני? הוא יודע את שמי? בשלב הזה לא יכולתי לחזור הביתה כי
הקריאה מיועדת לי זה מישהו שרוצה אותי. התחלתי לפחד באמת, אך
החלטתי לצאת למשימה ולחפש את הקול, אם לא תמיד אחיה בספק,
והסקרנות תפריע למנוחתי.
התחלתי לקורא בשמות חברותיי, אולי הן משחקות אתי.
אך הקול חזר לצחוק, ומאיזה שהיא סיבה התחלתי גם אני לצחוק,
צוחקת וממשיכה לפסוע בין עצי הזית לכיוון הקול.
הפסקתי לצחוק, לפתע נפלה עליי רצינות והיגיון, שאני צוחקת כמו
ילדה קטנה לבדי משום דבר, והקול יכול להיות של איזה מטורף
שרוצה להטריד אותי.
חשבתי על לברוח או לבכות או לצרוח, אך החלטתי להיות שקטה.
התיישבתי תחת אחד העצים, מכווצת ושקטה.
הפחד התחיל לאכול את נשמתי, "אני חייבת לעצור אותו" חשבתי.
התחלתי למלמל לעצמי: "אני יכולה, אני חזקה, שום דבר לא יקרה
לי"
"מוריה", "מוריה" הקול קרא, וחזר לצחוק.
עצמתי לרגע עיניים ראיתי תמונות של האנשים שאני אוהבת, של
האנשים שאוהבים אותי, שמאמינים בי. חייכתי לעצמי, פקחתי את
עיניי והבטתי לשמיים,
הירח נעלם ונשמע רק הקול הקורא בשמי.
נעמדתי על רגליי והתחלתי לפסוע כשכולי מפחדת אך לוחשת לעצמי
שאני לא.
הקול המשיך לצחוק, ואני מתרגזת לצליליו, "תפסיק!" צעקתי. והוא
ממשיך.
אם הוא צוחק עליי, אם הוא עושה ממני צחוק, כשאני יתפוס אותו
אני יראה לו מה זה. המשכתי ללכת, אני לא ייתן לכעס להשתלט
עליי.
לפתע הצחוק הפסיק, ולא נשמעה שוב קריאת שמי. היה שקט.
השקט שלו התפללתי, אך עכשיו הפחיד אותי עד מאוד.
"איפה אתה?" שאלתי. "תענה לי". באותו רגע כבר לא רציתי לספק את
סקרנותי,
ופחד כבר לא הרגשתי, רציתי לגמור עם זה וללכת הביתה.
"פה" הוא אמר. הסתכלתי אחורה לעבר הבית שלי שהיה כבר רחוק
ועברו מספר שעות מאז יצאתי ממנו. הסתכלתי שוב קדימה ולפתע
ראיתי את זה.
שדה גדול מואר באור יום, מלא פרחים ופרפרים כמו בחלומות הטובים
שלי,
כמו בסרטים. ומסביבי הכל חושך ולילה ואפלה שהייתי בה קודם,
ורק הגן שלי, השדה הקסום הזה מואר בקרני שמש.
התחלתי לרוץ בו כמו ילדה קטנה, כמו הילדה שהייתי פעם שרצה לבדה
בלי לחשוב מה אחרים חושבים, בלי להיזכר בדאגות והצרות שמסביב.
רצתי בין הפרחים, בתוך השדה הכי יפה שראיתי מימיי.
לאחר מספר דקות של ריצה ואושר שמילא את לבי, נזכרתי בצחוק
שהוביל אותי לגן. היכן הוא? מדוע הביא אותי הנה? מי הוא בכלל
ואיך הוא מכיר אותי?
חזרתי להיות הבחורה הבוגרת וההגיונית שהייתי, מלאה בשאלות,
מחפשת תשובות
נשכבתי על הדשא שהיה רך במיוחד, ובריא.
הסתכלתי על השמיים, ניסיתי להבין אותם כל השמיים חושך, החושך
שהייתי בו קודם, הירח נעלם ואין כוכבים, חושך אפל שכזה, יש רק
עננים.
ומעליי, מעליי יש אור שמש של הצהריים, השמש זורחת כמו ביום
קיץ, איך?
"מוריה" לפתע קרא. "הכין אתה?" שאלתי.
קמתי, נעמדתי במקומי כשאני מרכינה את ראשי אל הדשא ולא אחר מכן
לשמיים מספר פעמים.
- "את פוחדת?" הוא שאל.
- "ממה?" עניתי
- "מהשדה הנוצץ הזה? פוחדת?"
- "וודאי שלא, מה יש לי לפחד מהדבר הכי יפה שראיתי מימיי?"
עניתי.
- "שמה הוא אשליה, שמה הוא לא קיים, לא אמיתי, שמה את יצרת
אותו והוא אך ורק פרי דמיונך, פוחדת?"
- "לא, כי אין זה משנה בעיני אם מציאות או אשליה הוא, הרי
הייתי בו.
 גם אם הייתי בו אך ורק בדמיוני, אני הייתי בו וזה העיקר."
- " ובחושך את פוחדת?"
- "לא. אני יודעת שיגיע האור."
- "וקודם פחדת?"
- "ממה?" שאלתי
- "מהבדידות? פחדת?"
- "מהבדידות? כל אדם בודד, ובסופו של דבר יהיה לבד, זה החיים!
אז מדוע שאפחד להיות לבד?"
- "וכשהיית לבד מה המחשבה הטובה שעלתה בראשך?"
עצרתי לשנייה לחשוב, ידעתי מה היא המחשבה לכן לא עניתי לו.
- "על חברייך, נכון?" הוא המשיך, "על האנשים שאת אוהבת
ואוהבים אותך,
לכן לא פחדת מהבדידות, כי לא הרגשת בדידות."
ידעתי שהוא צודק, שתקתי.
- "וממני? את פחדת?"
- "לא. כי לא ידעתי מי אתה, למה שאפחד מאדם שאני לא מכירה?
חיפשתי אותך רק בגלל הסקרנות, רק בשביל שלוות נפשי לעתיד."
- "ומחוסר הוודאות לא פחדת? שאת צועדת לאן שאת לא יודעת, למי
שאת לא מכירה, לא פחדת?"
- "לא. דרכי החיים הם לצעוד אל הלא נודע."
- "ועכשיו את מפחדת? לדבר איתי ולגלות את רגשותייך לאדם שאינך
מכירה כלל, אינך פוחדת שמה אני רוצה לפגוע בך?"
- "לא. קל יותר לספר את רגשותיך העמוקים לאדם שאינו מעורב
בחייך,
פגעו בי בעבר ויפגעו בי בעתיד ואם היית רוצה לפגוע בי היית
עושה זאת כבר."
- "אז אינך פוחדת בכלל, משום דבר, לא מהחושך ולא מהאשליה, ולא
מהבדידות
ולא מחוסר הוודאות, ולא מפגיעה, אז את לא פוחדת בכלל ילדה?"
- "אני כן עניתי. כשהיה חושך חיכיתי לאור, כשהייתי בודדה
חשבתי על חבריי,
וכך על כל דבר, הייתה לי אמונה שהדברים ישתנו, אני פוחדת לאבד
את האמונה."

- "ואתה שאלת אותי עד עכשיו, שאלות, ועכשיו לענות לי על
שאלותיי אתה פוחד?"
- "לא. אינך יכולה להפחיד אותי."
- "מדוע צחקת?"
- "צחקתי? לא. לא צחקתי, השמעתי קול שיכל להישמע לכל בן אדם
ככל אחר את בחרת לשמוע צחוק."
- ואיך ידעת את שמי?"
- "אני לא, אני קראתי בשמי אבל את בחרת לשמוע את שמך."
- איך זה ייתכן?"
- "בן אדם הזקוק להרפתקאות, זקוק לריגושים, ואין לו, יוצר
לעצמו כאלו,
בן אדם המסופק מן החיים לא היה שומע את קולי כלל."
- "והשדה?"
- מה שרצית לראות, רצית את הילדות, רצית את התמימות, לכן שמעת
צחוק וראית פרחים ופרפרים, חסרה לך הילדות. את יותר מידי דואגת
שאת לא מרשה לעצמך לרוץ בשדות, או לצחוק בלי סיבה, היית זקוקה
לי ולכן לא פחדת ממני.
- "אז מי אתה, יצור מעצבן שכמותך שחושב שהוא יודע הכל יותר
טוב מכולם,
מאמין בבדידות וגם בחברות, מרשה לעצמו לדבר על הילדות שלי
והתקוות שלי, ומה חסר לי, ומה אני רוצה, מופיע לו באמצע הלילה
וקורא בשמי או סתם משמיע קול וגורם לי לחפש אחריו, ופותח בפניי
את כל היופי הזה נותן לי לרוץ בו ולהנות ממנו ואז מגלה לי כי
אשליה הוא, מנסה לגרום לי לפחד, להשתתק, מי אתה?"
היה שקט נשמע רק צחוקו שלאט לאט הלך ונעלם.
ואני עמדתי שם שקטה מסתכלת סביבי אם הייתה זאת המציאות או
אשליה.
מתחילה להתקדם לעבר ביתי באיטיות.
הגעתי לפתח דלת ביתי. הסתכלתי החוצה, היה את אותו ירח עגול,
גדול, מלא,
ועננים שחלפו לידו. "מוריה" נשמע הכל. והוא שוב צחק את הצחוק
הזה שהוביל אותי לכל זה מההתחלה. "תצחקי, מוריה תצחקי כמו ילדה
קטנה." חייכתי, "מבטיחה" לחשתי. נכנסתי הביתה, נשכבתי במיטתי,
נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי לצחוק, צחקתי עד שהתעייפתי
ונרדמתי.