באותו יום הייתי נרגשת במיוחד,
על הבוקר סיפרתי לחברותיי על השיחה הנהדרת שהייתה לי עם ניב
יום לפני.
הבטחתי לו שאני יבוא לבקר אותו בעוד יומיים בדיוק,
והוא אמר שהוא רוצה שאני יבוא עכשיו.
בסוף השיחה נתתי לו נשיקה גדולה, והוא החזיר לי גם נשיקה,
ואמר  שהוא שמח, ואני נורא התרגשתי.
במשך כל היום עברו לי מחשבות שאיך שאני יגיע הביתה אני יתקשר
אליו.
הגעתי הביתה הכנתי בחטף חביתה ומיד ניגשתי לטלפון.
השיחה.
אין ניב.
ואני שלא מבינה מה קורה, רצה מהבית, חוזרת, מנסה לטלפן לאמא אך
ללא מענה.
לא מדברת.
אחותי שואלת: "מה קרה??" ואני עונה: "אין ניב, זה מה שקרה!"
הדבר הבא שאני זוכרת את עצמי זה בדלתה של חברתי הטובה ביותר,
היא יוצאת אליי ומסתכלת בי ואני בוכה ואומרת: "הוא מת, זהו,
נגמר,
איו ניב. ואני לא הספקתי, לא הספקתי."
היא לא אומרת כלום, רק מחבקת אותי חזק.
"אני הולכת הביתה" אמרתי.
והיא רק חיבקה יותר חזק ולאחר מכן נתנה לי ללכת.
אמא הגיעה במהירות האפשרית, חיבקה ונישקה, ולאחר מכן שאלה:
"מה את רוצה לעשות?" לפתע עלו במוחי כל ההתחייבויות- המבחן
בתאטרון היום,
ההצגה של שירה- אני צריכה להשתתף בה, מחר יש מבחן בתנ"ך לא
הספקתי להתכונן, וגם ההצגה של דן-כל כך חיכיתי לראות אותה.
עליתי על האוטובוס לבית הספר, כל הדרך אני מביטה בחלון ובוכה.
הגעתי, והכל התנהל כמו תמיד, כאילו כלום לא קרה כאילו יום
רגיל.
החברים כבר מתנפלים עליי שאני אעזור במבחן, ואני שותקת.
הלכתי לדבר עם המורות, סגרתי את  כל ההתחייבויות.
"מה קרה?" הן שואלות. ואני עונה: "זהו, הוא איננו, זה נגמר."
המורות הכירו את הסיפור שלי בגלל ההצגה שהעליתי שבועיים לפני.
התבקשנו להציג מונולוג שכתבתנו בעצמנו על נושא שחשוב לנו.
ואני עשיתי על ניב על האהבה שלי אליו, ועל החיים שלו.
זה היה מרגש, כולם בכו.
בכל אופן, המורות חיבקו אותי, והיו נורא מבינות, ואמרו לי שאני
ייקח את כל הזמן שאני צריכה.
התחלתי ללכת ברחבי הבי"ס לכיוון ההסעה, כולם הולכים, צוחקים
הכל כרגיל,
ואני בפנים צועקת, בוכה, מבולבלת לגמרי. מתעצבנת על זה שאין
ניב ולאף אחד לא אכפת כולם מתנהגים כאילו זה לא קרה היום.
ובעצם לאף אחד באמת לא אכפת כי להם לא מת היום החבר הכי טוב,
רק לי.
הגעתי הביתה מוטשת ועייפה, נכנסתי למיטה.
למחרת נסענו אני ואמא ברכבת, להיות עם המשפחה שלו בשבעה.
הנסיעה הייתה ארוכה אך לא היה לי אכפת.
הגענו למושב, איפה שהוא היה גר.
בכניסה למושב היה שלט ענק שחור: "ניב רובין זכרונו לברכה"
למראה האותיות הגדולות והשחורות האלו, לבי רעד.
לפתע קלטתי, לפתע זה הכה בי. "ניב רובין" השם הזה, הוא איננו.

נכנסו לבית, מלא  אנשים, כולם בוכים.
והן בהיסטריה, אמו ואחותו שכה אהב.
אני עומדת בכניסה נשענת על משקוף הדלת, לא זזה מרכינה ראש,
ואמא מאחוריי.
" תכנסי חמודה, תכנסי, הוא אהב אותך, את חלק מהמשפחה שלנו,
תכנסי"
אחותו אמרה. ואני ממשיכה  לעמוד, ללא תזוזה.
"בואי תחבקי אותי" אמו אומרת. "רק מוריה הוא אמר כל הזמן, רק
מוריה."
ואני ממשיכה לעמוד, קפואה.
"אל תפחדי, ניב אהב אותך, באמת אהב אותך"
פתאום שמעתי "ניב אהב אותך" ניגשתי אליהן, הן חיבקו אותי חזק,

ואני פרצתי בבכי, לא אמרתי להן שום דבר, רק מילה אחת: "ניב"
עברתי לשבת על כסא, כשאמא לידי.
אני מסתכלת בהן ומרכינה ראש.
ואחותו ממשיכה לדבר איתי, היא מספרת שתמיד אמר לה שהיא חייבת
להכיר אותי, כי אני הבחורה הכי מקסימה שהוא מכיר.
ואני חוזרת על דבריה במוחי, וחוזרת ואומרת רק מילה אחת: "ניב"
אנשים שהיו בבית הוציאו אלבומים ונתנו לי  לעיין.
אלבום שלם רק בתמונות שלי ושלו, לא תיארתי לעצמי.
ואני רואה את החיוך שלו בתמונה, ושומעת את הצחוק שלו במוחי.
"have fun girl" אמר לי תמיד.
אמו התחילה לספר איך קרה, היא סיפרה שבפעם האחרונה שדיברה אתו
הוא אמר לה שתגיד לדקלה (אחותו) שתביא לו בושם מהבית, "אולי
מוריה תבוא" הוא אמר.
היא סיפרה שהרופאים אמרו שהוא לא עשה בעיות, עצם עיניים והלך
לישון.
"אתם רואים כמה היה ילד טוב, הילד שלי?" היא צועקת וחוזרת על
המשפט מספר פעמים. ואני רק בוכה. "ניב"
אחיו הגיע ועיני נדהמו, הוא ניראה בדיוק כמו ניב!
"אז מי את?" הוא שואל. "מוריה" עניתי. "אז את מוריה?" הוא
אומר.
"ניב רצה להתחתן אתך, את יודעת? הוא אהב אותך, באמת. מסכן זה
נגמר לו כל כך מהר." ואני מביטה בתמונה שלי ושלו ואומרת לעצמי
שוב- "ניב"
יצאנו מהבית כשאני מתקשה להיפרד מהמשפחה הזאת, מההרגשה שסוף
סוף יש אנשים שכואבים את מה שאני כואבת, מרגישים מה שאני
מרגישה, סוף סוף יש אנשים שפשוט מבינים, ואפשר לבכות, ולצעוק,
ולעשות כל מה שבא, וזה בסדר.
עוד לפני שהגעתי הביתה כולם התחילו עם הדיבורים של "את חייבת
להמשיך הלאה" אז הלכתי לעזור לחברות שלי באירוע שהבטחתי להיות
שם.
מתנהגת כרגיל, אך עושה הכל בחוסר רצון, רק בגלל שזה מה שאני
צריכה לעשות,
פועלת בלי מחשבות.
כמה ימים אחרי שניב נפטר, ואני ממשיכה להיות עצובה.
כולם התחילו להגיד שאני חייבת להמשיך הלאה, וזה מה שהוא היה
רוצה בשבילי,
וכל זה. ואני: "זה בכלל לא נכון! אני לא חייבת להמשיך הלאה,
אני לא מבינה למה אני בכלל צריכה להמשיך, אני לא מוכנה להמשיך,
ניב נפטר ואני רוצה להתאבל עליו, אתם לא יודעים מה זה לאבד בן
אדם שאהבתם כל כך, בן אדם שאהב אתכם כל כך! ניב לא היה רוצה
שאני ימשיך, הוא  היה רוצה שאני יחשוב עליו, שאני יאהב אותו
שאני לא יפסיק, מי אתם שתגידו מה הוא היה רוצה בשבילי?
אני באמת מצטערת שהמוות של ניב לא מתאים לכם לתוכניות!"
זה לא הגיע להן, הן חברות טובות, אבל זה לא שאני מתאבלת כבר
שנים,
ניב נפטר לפני כמה ימים למה שאני כבר ישכח?!

הוא באמת אהב אותי! כשהוא נהיה משותק לגמרי, הוא נהיה מדוכא,
הוא איבד עניין בחיים, כל דבר שאהב פעם לא שימח אותו, לאחר
שאמו הייתה עובדת עצות היא שאלה אותו מה הוא באמת רוצה, ורק
מילה אחת עלתה על שפתיו: "מוריה"
כשסיפרו לי את זה התרגשתי מאוד ולמחרת נסעתי לבקרו, הוא שמח
באמת.
בכל אופן הזמן התחיל לעבור ואני התחלתי לחייך ולהתנהג כרגיל,
הכאב הודחק.
אמו מתקשרת אליי לפעמים ואני מתקשרת בכל שבוע לברך אותה בשבת
שלום.
לאבד ילד זה ניראה לי שזה הדבר הכי קשה שיש.

אהבתי את ניב מאוד, הוא הצחיק אותי, וגרם לי לשכוח את הבעיות,
היה אדם טוב שאוהב להנות, אוהב את החיים.
אדם עם טוב לב ורצון טוב, אוהב משפחה, אוהב ילדים קטנים.
אהבתי אותו מאוד, ואמשיך לאהוב אותו לעד.

הסיפור הזה, הסיפור שלי, על האבדה שלי, לא נוגע לכם,
אתם יכולים לשמוע אותי בוכה ומתייפחת ובאותו הזמן נזכרת ברגעים
טובים ומחייכת, ולרחם עליי, אך עדיין לא להרגיש את זה, להרגיש
אותי ואת הרגשות האלה, להרגיש את ניב, ואת מה שהוא נתן לי,
ולהרגיש את הסיפור הזה
של אהבה וכאב ביחד.
קוראים את המילים ושומעים את דמעותיי ועדיין לא חושבים עליי או
על הניב שלי,
אלא על עצמכם, ועל הניב שלכם.
על הכאב שלכם, על האהבה שלכם, על האבדה שלכם.
וזה בסדר כי למדתי להשלים עם זה שלכל אחד יש את הניב שלו ולי
יש את הניב שלי.