דמיינתי הרבה את הרגע הזה, לפעמים בשחור לפעמים בלבן, מעולם לא
דמיינתי אותו כזה, ומעולם לא חשבתי שזה נגמר.
אספתי המון שאלות ונשבעתי שאהיה מוכנה כשאתבקש, לשאול ולקבל
תשובות, תשובות - תמיד חיכיתי לקבל, השאלה היא אם עכשיו אני
מוכנה באמת לשמוע. פתאום נעלמו לי כל המילים אף סימן שאלה הכל
פשוט ידוע. לא הרגשתי זרה או חדשה פשוט השתלבתי עם כולם.
"אז את רוצה לפגוש אותו?" נשמע קול נשי לאוזניי.
דמעות הציפו את עיניי, פרצתי בבכי.
שנים חיכיתי לשמוע את השאלה, שנים האמנתי שלעולם לא אשמע.
ניגבתי את הדמעות - לא רוצה לפגוש אותו, אף פעם, איך בכלל
רציתי? הוא בכלל רוצה לראות אותי? קיללתי וכעסתי.
אני זוכרת אותו ילד ומה הוא עכשיו?? המשיך בחייו? הוא כועס הוא
שמח? שוב פרצתי בבכי, רגליי הובילו אותי אל מקום המוני בעודי
מנגבת את דמעותיי. קולות צחוק נשמעו מסביב ובאמצע בין ההמון
הוא יושב וצוחק. ניב - זה הוא.
הוא מסתכל בי ולפתע הצחוק הגדול פסק, כולם הסתכלו בי.
"התקרבי" הוא אומר ואני כמו אסיר במשפט מתקרבת.
"את ילדה יפה", הרמתי את ראשי פניו היו קורנות מלאות חיים
שמחות ובריאות, הוא מחייך את החיוך הזה שתמיד משמח אותי.
"איך קוראים לך?" "מוריה" עניתי, "עכשיו הגעת?"
חשבתי שהוא יכעס, שהוא יצעק שהוא יאהב שישמח מעולם לא חשבתי
שהוא לא יזכור. "התגעגעתי אלייך בצורה שאתה לא יכול לדמיין".
"זה לא נכון" הוא אומר כשהחיוך עדיין על פניו. "למה אתה אומר
את זה?" "כי את לא מכירה אותי בכלל".
"אתה מאושר?" אני שואלת, הוא נהייה רציני ועונה: "כן מאוד,
יותר מפעם זה בטוח." " אני שמחה" אני עונה. "ואת" הוא שואל,
"אני... אני לפעמים, לפעמים שמחה לפעמים עצובה או כועסת רב
הזמן, כן, שמחה. אבל זה לא משנה כי תמיד היית שם, החוסר וודאות
הזאת, הדאגה לך, הרצון להיות אתך" הוא שותק לא עונה.
"אתה לא זוכר, נכון?" "תספרי לי" הוא מבקש.
"אהבת אותי, אהבה באמת של כעס ולמרות זאת אהבה, אין בחור בעולם
שהעניק לי אהבה כמוך, אף פעם, ידעת איך אני עם הכל ועדיין
אהבת. הרבה זמן חיכיתי להגיד לך שאני גם, אוהבת מאוד אוהבת, גם
אם אתה לא זוכר אני אומרת שאני אוהבת אותך מאוד."
"אני זוכר" לפתע הוא אומר, נבהלתי, הוא זוכר! הגיע הרגע,.
כל השאלות כל מה שרציתי להגיד לו, בחיי לא חשבתי שזה יגיע
והנה.
"אמרת שאתה לא זוכר" "אני אוהב אותך, מעולם לא הפסקתי, ראיתי
אותך עושה הכל מתאהבת ונפגעת נכשלת ומצליחה, ועדיין אהבתי,
מעולם לא ייחלתי שניפגש, פשוט לא האמנתי שזה יקרה, ראיתי אותך
אומרת שאת אוהבת, ומרגישה שאת אוהבת, ומתגעגעת וכעסתי, כעסתי
עלייך מאוד כי זה את אומרת כשאני לא שם כשאני מת, בגלל זה אני
מעדיף לא לזכור, אני מעדיף להתחיל מחדש, לראות אם את באמת
אוהבת אותי כי זה אני או רק בגלל שמתי אז זה ככה.
עכשיו אני בריא וחזק, עכשיו אין כלום יותר רק את ואני, ואת
האמת אני פוחד, מכל הפעמים שהתפללתי שנהיה ביחד, עכשיו אני לא
יודע, אני רואה אותך ואת כל כך יפה בדיוק כמו שזכרתי אותך ואני
רוצה לגוע בך. אבל..." חיבקתי אותו חיבקתי חזק,
"עכשיו שאני אתך אין לך מה לדאוג אני הבנתי שאני אוהבת אותך,
ולעולם לא אעזוב אל תדאג ניב, אל תדאג."
אז זה החיים שאחרי? או שבעצם קודם זה החיים שלפני?
ומוות, מהו אם אנחנו עדיין ממשיכים לחיות? ואהבה יש נכון?
וכל זה, זה לא חלום? ניב באמת שם, ואנחנו באמת יחד והוא לא
כועס או שונא, הוא המשיך בחייו עד שאני יגיע?