היד שלי עברה לאט לאט במורד הרגל לכיוון הברך שלי.  הציפורניים
שלי ניתפסו קלות בבשר שעוטה את הברך שלי
ונעו מעלה ומטה , כאשר עם כל תזוזה הן מנסות לתפוס את ההרגשה
המציקה והקטנה ולסלק אותה מהגוף שלי.
אין דרך לתאר את התחושה שלי אחרי שהגוף משתחרר מההרגשה הנוראה
הזאת. זה כמו... זה כמו שיר רוק טוב,
כשאתה שומע איך הגיטרות מנסרות לך את תוף האוזן וסוחפות אותך
לעבר המפגש המושלם של הפריטה עם המכה של התוף.
וכשהבס שמכניס אותך לעומק נבלע לפתע בתוך הכינורות שנכנסים
בחדות לתוך הלב  ובשילוב עם עוצמת הגיטרה מסובבות אותך
עד שאתה כבר לא יכול לנשום, ואז... ואז...
ואז בזווית העין קלטתי את אישתי שמסתכלת עלי במבט של " תפסיק
לגרד אתה רק תחמיר את מצב הפצע " .
עזבתי את הברך שלי במנוחה. אני חושב שההרגשה שלי השתפרה קצת
אבל עדיין היה משהו שהציק לי.
העיניים שלי התחילו לנדוד על הקירות הלבנים של החדר הקטן.
אף אחת מהתמונות המעטות שהיו בחדר
לא הצליחה למשוך את תשומת ליבי. אף אחת מלבד תמונה קטנה עם
מסגרת חומה . הנוף שבתמונה - הוא זה שהעלה חיוך קטן על פני.
העצים הירוקים שסבבו נחל כחול ושקוף והשמיים הקודרים במקצת, לא
יותר מדי, הזכירו את המקום שבו הייתי עם דנה, אשתי, לפני כמה
ימים. עשינו פיקניק לאור הירח כאשר אף נפש חיה חוץ משנינו לא
הייתה בחוץ, זה היה פשוט אחד מהימים  האלה.
אני אוהב אותה מאוד חשבתי לעצמי וחייכתי אליה. היא חייכה אלי
חזרה. הסטתי את מבטי הצידה, ולאט החיוך שלי נמוג.
משהו הפריע לי, אבל מה?
לפתע הבנתי שאני בוהה בילדה הקטנה שישבה בצד השני של החדר,
מעבר לשולחן העיתונים על הכורסא. הילדה הסתכלה אלי חזרה.
הורדתי את מבטי למטה במהרה. הרגשתי לא נעים, זה לא נחמד לבהות
באנשים. ניסתי לבחון אותה קצת מקודם אבל לא הצלחתי
כי בכל פעם שעייני נעצרו עליה מבטה מיהר להצטלב עם שלי. היא
נראתה לי כל כך אומללה, יושבת לה שם לבד על הכורסא.
אוף, כמה זמן עוד אצטרך לחכות פה? זה ממש מעצבן חשבתי לעצמי.
סתם ככה גררתי את דנה לפה, אני יודע שהיו לה תוכניות אחרות.
היא רצתה ללכת לקניות עם תומר, הבן הקטן שלנו. עכשיו הם נאלצים
להיתקע פה איתי. הסתכלתי על תומר שישב לידה בשקט
והסתכל על הנעליים שלו. חשבתי לנסות ולצוד את מבטו עם חיוך אבל
משהו מעיק דחף אותי שלא לעשות את זה.
הגבר שישב משמאלי לפתע קם על רגליו והתחיל להתקדם לעבר היציאה.
כנראה גם לו נמאס כבר לחכות. אני שונא לחכות.
מבטי שוב נפל על אותה ילדה קטנה עם שער שחור , ארוך וקצת
מתולתל. גיליתי שעכשיו היא בוהה בי. עייניה היו מדהימות.
תערובת של ירוק,כחול, צהוב דבש ועוד כל צבעי הקשת. החלטתי שאגש
ואדבר איתה קצת, אולי אשאל אותה למה היא עצובה.
הסתכלתי על אישתי כמחכה להסכמתה, היא לא נראתה מתנגדת לרעיון.
אז קמתי , הלכתי מעבר לשולחן העיתונים שבמרכז החדר
והתכופפתי לידה.
" איך קוראים לך ? "  שאלתי אותה. " שיר " היא ענתה לי בקול דק
ותמים. " למה את לבד פה ? "  שאלתי ואחרי זה הוספתי
" הכל בסדר איתך ? " . "כן " היא ענתה לי בחיוך מתוק, " ומה
איתך? אתה נראה לי קצת עצוב " .  השאלה שלה הפתיעה אותי. איך
אני נראה לה עצוב?
הרי כל כך טוב לי. אולי היא רואה שמשהו מציק לי? אולי עשיתי
משהו שיסגיר את זה?
מרוב כל השאלות שעלו לי בראש לא שמתי לב שעניתי לה " אני לא
עצוב. סתם משהו מפריע לי, אני לא יודע מה זה ... ".
לא האמנתי שאמרתי לה את זה. איך אני חושף ככה את המחשבות שלי
בפני ילדה קטנה? מה אני מפגר? עכשיו היא לא תבין מה אני רוצה
ממנה. אני מקווה שלא הפחדתי אותה. החיוך הקטן שלה נשאר על
פניה. היא הסתכלה לי עמוק בתוך העיניים, כל כך עמוק שזה הפחיד
אותי. " אתה סתם גורם לעצמך להיות עצוב, אתה אוהב שאנשים
מרחמים עלייך. אתה בטח משורר או משהו ... "  היא אמרה ושלחה
מבט לעבר תמונה , תלושה מעיתון , שהחזקתי בידי. נשארתי יושב
לידה, מכופף ליד הכורסא שלה,ופעור פה לכמה שניות. איך משפטים
כאלה חכמים יוצאים מהפה של הילדה הזאת?  ואיך לעזאזל היא ידעה
שאני כותב שירים? . לפתע נתמלאתי כעס . איך היא מעזה לנתח אותי
ככה, הילדה הקטנה הזאת. מה היא מבינה מהחיים שלה?
לפני שהספקתי להגיב, יצאה אשה מהדלת הכחולה שליד הכורסא ונעמדה
ליד הילדה. האשה שלחה יד לעבר כף ידה של הילדה הקטנה.
"בואי שיר,אמא תקנה לך עכשיו את הגלידה שרצית". הילדה נראתה
מאושרת מתמיד, קפצה מהכורסא והתחילה להתקדם יד ביד עם אמא
שלה לעבר היציאה. " רוני" נשמע לפתע קול של גבר מבוגר מעבר
לדלת הכחולה הפתוחה. " רוני גרין ? " חזר הקול בטון עצבני
יותר. לא עניתי. במקום זה התרוממתי,והתחלתי ללכת לכיוון
היציאה. הכנסתי את התמונה שהייתה לי ביד לכיס. תמונה של
איזשהי אשה מחייכת ולידה ילד מסתכל על נעליו. תלשתי אותה מאיזה
עיתון שמצאתי על שולחן העיתונים.
אני אוותר על פגישה עם הפסיכולוג גם הפעם חשבתי. אולי פעם אחרת
אמרתי לעצמי. וכשאני עוזב את החדר הדברים של אותה ילדה
לא הפסיקו להדהד לי בראש.