חושבת שאני מסוגלת להכל ולא מזיזה דבר.  יושבת שותקת בחדר נקי,
מריחה את הדלת והקיר לפעמים אף את עצמי. מנשקת ידיים, מלטפת
זיזים ובעיקר שותקת, מתייחדת עם שתיקתי.
המילים רחוקות ממני ומנוכרות, אין לי שפה איתם  ולהם- אין כל
קשר איתי. שותקת אני ובוכייה. דימעה מתגלגלת, דימעה ועוד אחת,
ואני שותקת ושמחה.
כל הבוקר ניקיתי : הספסל ממורק ומוכן לכבודך, הריצפה בוהקת-
אתה בא ?  
לא יודעת כיצד אני שורדת, הרי כבר שנה אני אומרת שהכל ככה
נישאר ולא נע.  ניזכרתי בך היום: אחזת בי  ולחשת : אני הולך
יקירה, אני אשוב. והנה הלכת - מתי תשוב ?  
שתקתי איתך וכאילו דיברתי. שחקתי למשמע דבריך, ורקדתי. ועכשיו
אינני נעה, כל תנועה מכאיבה, עכשיו אני יושבת,  יקירי - לרקוד
לך ?
הכלב מיילל קצת מתוך שנתו, אני חושבת שהוא ישן וחולם לו על
מצבו. כן מצב עגום, לא סימפטי במיוחד , להיות כלב זה בעצם
להיות רוב הזמן לבד. הנה הוא התעורר, נושך עצמו באדיקות, אני
בו מתבוננת, הוא לבד אך הוא אהוב.  ואתה , מה איתך עכשיו ?
אתה  שמח או עצוב ?
אוכל כך להמשיך, הרי לנפש כל הזמן תחושות, אין רגע בו הכל נגמר
ואין רגע בו אין כל .  אבל בכל זאת, כשאני כך לבד יושבת על
הריצפה הקרה , אני חושבת עליך- חושבת ואינני מרגישה.