זה מוזר שאני מתגעגע אליך?
לא יודע אם זה מוזר לך, אבל זה מוזר לי.
כי כשאני מסתכל בשעון, השעה שוב 02:00 בבוקר ואני פותח בזהירות
את הדלת של הבית, סוגר בעדינות כדי לא להעיר אף אחד, יורד
במדרגות, מתיישב, מדליק סיגריה וחושב עליך-
זה נראה לי קצת מוזר...

אני לא יודע למה המפק"צית שלי הזכירה לי אותך,
מצד שני גם לא ברור לי למה כל מוזיקה רומנטית חרישית,
כל שיר טחון בגלגל"צ, כל פעם שאני מסתכל למעלה, על הכוכבים
בשתיים בבוקר - פק"ל, זה מזכיר לי אותך.

אולי זה כי אהבתי אותך.
אולי זה כי ההבטחה נשברה.

אולי זה כי היינו אמורים להיות ביחד, בגיל 40, מתנדנדים על
כסאות נדנדה בחצר היפה שעצבת, כי את יצירתית כזו, כשאת מחזיקה
חתול שחור, צוחקת כי זה 'מזל רע', ואני מחייך כי העיניים שלו
מזכירות לי את שלך.

אולי זה כי החלום של לגור איתך במושב, כמו שתמיד תכננתי ולא
אמרתי מעולם, התנפץ ולעולם לא ישוב. אולי זה כי עברו כבר 6
שנים והשם שלך עדיין מהדהד לי בראש?

את הראשונה שרשמתי לכבודה שיר.
את הראשונה שהקלטתי אותו בשבילה.
את גם היחידה שלא ראתה או שמעה אותם, וכנראה שגם לא תשמע.

את זו שציירתי בגללה הכי הרבה ציורים,
את זו שגרמה לי לאהוב אלטרנטיב-רוק חמוץ-מתוק של אומנים לא
מוכרים,את זו שמעלה לי חיוך ציני על הפנים כשמזכירים את השם
שלך, וכבר מזכירים לי פחות ופחות.

"דרכו של עולם", היית אומרת.
תהיה לך חברה ותשכח ממני. אז הנה, יש לי חברה ולא שכחתי -
אבל אני מתחיל וזה קצת עצוב.

יום אחד ולא רחוק כל כך - הוא יגיע - הבחור המושלם שלך, והוא
לא יהיה אני. והוא זה שיתן לך ורד אחד, כי הרבה ביחד רק הורסים
את האפקט, ואת תגידי לו שזה קיטש אבל תחייכי מבפנים, כי ככה
את. קשה מבחוץ ורכה מבפנים. והוא זה שיחבק אותך כשיהיה לך קר,
והוא זה שיתנדנד איתך על כיסא נדנדה בגיל 40,
והוא לא יהיה אני.

השעה 02:07
הסיגריה כבתה ואני קם ומשליך אותה הצידה,
מכניס את החבילה לכיס, עולה במדרגות, פותח את הדלת וחוזר
לישון.

אולי אין לנו עתיד וגם העבר מתחיל להתקלף כמו קיר בן 20 שנה,
אבל תמיד יהיה לנו את 02:00 בבוקר,
כל לילה.

שם את שלי.