היא צעדה פנימה, מסריחה ומלוכלכת. המבטים שננעצו שעשעו אותה
במידה מסוימת.
היא לא יכלה שלא לחוש בוז כלפי האנשים האלה וחוסר הידע שלהם
לגבי העולם. מחשבה עלתה לה בראש, מחשבה מוזרה ולא רגילה :
"לפני יומיים הייתי נכנסת לפה כדי להתיפייף בשביל תומס, בשביל
לתת לו הרגשה שאני באמת שלו ומיוחדת בשבילו. אנחה והיום ...
היום אני נכנסת במטרה להתנקות ולחפש אותו ...את הרוצח המתועב
הזה.". היא חזרה להכרה סביבתית בפראות כשפגעה בכתפה אחת מהנשים
הנוספות שהיו שם. :"גברתי מוכנה לא לעמוד בדרך... היא עלולה
להיפגע". אורורה בהתה בה לשנייה וזזה לפינה.

היא החלה במלאכת קילוף הבגדים מעליה כשהיא שמה לב לזוהמה
הדבוקה אליה עצמה. מורידה את החולצה הגדולה מעט והמכנסיים אותם
נתן לה הסוחר שמצא אותה בלילה ההוא. החולצה ירדה וחשפה את בגדה
התחתון (עדיין מלוכלך מהיום ההוא, שקוף למחצה ומלוכלך לגמרי...
ההרגשה של הורדת המכנסים הייתה מיוחדת . הלכלוך הצבור בגופה
החל לחוש באדים מהמקלחות ... בזרם המשתולל בגוף כשהמים החמים
בפתח ... והחל לאט לאט יורד מגופה בעדינות.
היא השליכה את הכותונת התחתונה לפינת החדר ונתנה דרור לגופה
הערום. היא יכלה לחוש את המבטים של הנשים הנוספות בחדר שבהחלט
סקרו אותה חלק בקנאה וחלק בסקרנות...

המטה הונח בפינה עם החרב והפגיונות, את פגיונות ההטלה שמרה
מתחת לבגדים בהחבא .... מונחים בתוך התוואי שיצרה הקשת על
חבילת הבגדים. היא התמתחה בעדינות, מרגישה את גופה העירום סופג
אדים, שדיה העדינים התיישרו אל מול אמא טבע ופטמותיה נעמדו
לנוכח משב האוויר מסביב. שרירי הרגלים השתרגו בהתמתחות, חושפים
את אימוני הכושר הקבועים שתומס היה עורך לה. אחת הנשים עברה
מולה, גופה הרופס מהווה ניגוד כמעט אירוני. היא סילקה מחשבה
מרושעת על עתידה הלא-קיים והגוף העתידי שלה אם חייה לא היו
משתנים ופסעה לעבר האמבטיה היחידה שהייתה פנויה.

אורורה סקרה את החדר, ריבוע פשוט של קירות המסתיר את הכניסה
ומשמש מסתור נדיב ביותר לאדם המחפש פרטיות ונקיון. אמבטיית
נחושת עמדה במרכז החדר בנטייה קלה לתוכו. רגל שמאל נשענה
ראשונה על הקצה, מושכת את השהייה בחוץ... ידיה עברו על הרגל,
מעסות מכף הרגל ועד הירך הפנימית. היא החליקה את הרגל פנימה,
מחייכת למגע החמימות של המים, מתענגת על היכולת לחוש כל עצב
בגופה מתנקה וכל תא ותא אומר תודה. היא הכניסה את הרגל השנייה
... ונאחזה בעדינות בקצוות כשהיא מתיישבת. המים שטפו אותה
בחימום עדין ומיוחד כמו שרק מים מבושמים יכולים.

היא הסירה כל ספק וטבלה את עצמה עד מעל הראש. משקיעה את עצמה
בעולם נקי ושקט, מוותרת על כל זהירות הכרחית. הטבילה הארוכה
סימאה את חושיה לדקות מספר בעוד היא שולטת על נשימתה בעזרת
ההדרכה הדרואידית שבמקור קיבלה. חוש הזהירות שלה הפציר בה בקול
דומה מעט לקולו של תומס להוציא מהמים ולו אוזן למען הסדר הטוב
של הדברים. היא החליטה להיענות להפצרות ועלתה בחצי ראש אל מעבר
לסף המים.

בהתחלה רצתה לחזור שוב לעולם השקט שמעבר לקו המים אבל השקט
הזה, כמעט לא טבעי, הטריד אותה במעט. היא עצרה נשימה במטרה
להאזין ואף קולות הנשימה והדיבור החלוש שעוד היו במקום נדמו אף
הם. טיפוף רגלים מרוחק עוד נשמע והוא פסק לאחר כמה שניות.
האוויר היה דחוס ומתוח ובטנה החלה לחוש במתח הנבנה.

היא רצתה מאוד לצעוק, לקרוא לאחרים מסביבה, אבל לא העזה ביודעה
שמי או מה שעומד ומחכה, כנראה ממתין רק לה.

בהחלטיות ובשקט האופייני רק ליצורים הגדלים ביער, מקום בו השקט
הוא צורך הישרדות בסיסי, יצאה אורורה מן המים ונצמדה נוטפת
לפינת הקיר המפריד בינה ובין הדלת החיצונית.
"מה שזה לא יהיה, הוא מספיק גדול להפחיד את השומרים בחוץ ואת
משמר העיר המפטרל כנראה" עברה מחשבה לא מבוססת במוחה, מכינה
אותה לגרוע מכל.

היא פסעה החוצה מן הקיר, עומדת נוטפת ועירומה מול היצור ממנו
ברחו כל יושבי המקום. הנשים במרחצאות נעלמו כולן החוצה ונראה
שבחופזה השאירו כמה מפרטי הלבוש מאחור. היא הציגה עצמה מולו
ובחנה בעיון את בגדיו. היצור עמד מכוסה כולו, בבדרס סגלגל ללא
סמלים, ידיו מכונסות על גופו ונראה שכפות ידיו מחפשות דבר מה
באזור צווארו. הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי לערך וגופו מוצק.
הוא עמד שם מולה, פניו מוצלות תחת ברדסו וקול נהמה עדין הולך
ומתגבר בגרונו.

אורורה לא ידעה מה לעשות מול היצור אך הבטחון או שמא הפחד פצחו
במקומה בדיבור :"אני מבינה שבאת לסיים את שהתחלת לפני
יומיים..." היא קראה בקול ברור. היצור, נדהם מעט מקולה הצלול
וההד במרחצאות, הוציא ידיו מאזור כתפיו ועכשיו היא יכלה לראות
ידיים שעירות מעט, וגוון עור צהבהב. היצור הושיט ידיים אל
ברדסו וחשף פרצוף מעוות, פגוע ודוחה שהיה מורכב ככל הנראה מכמה
יצורים קודמים ומחשבה מעוותת של מכשף כלשהו.

אורורה נדרכה...

הוא החווה שורת סימנים באוויר ופתח את פיו, בת הקול הייתה
אנושית, אך משהו אלפי נשמע בה :" צהרים טובים לך עלמת האדם, לא
היצור שלי הרג את בעלך אם כי הוא מתמחה בהתגנבות. לא תוכלי
להשיב מכיוון והקשר המנטלי חלש במוחו של היצור. את בעלך רצח
אדם בעל קשרים רבים, שהיה מנוגד לו שנים רבות לפני היכרותו
איתך. אך לי ניתן החוזה על ראשך. לך נותרה הברירה למות בשקט
בידי היצור ולוותר על כל מאבק, או למות מוות כואב וברוטלי
מכיוון וכוחו כשל 5 גברים. שום דבר אישי כמובן, אני אדאג
שהסוחר יקבל את שלו חזרה." במילים אלו סיים המכשף את השיחה
וההד העונה לקולו גווע גם הוא.

"אז ככה חושב אדונך שאני צריכה למות ? מוות מהיר וחסר משמעות
בידי יצור בלהות כלשהו ?" היצור נראה מופתע מהשיחה שנפתחה, אך
לא הבהיר כל סימני הבנה. "כשאמצא אותו, אדאג לכך שראשך ינוח על
מיטתו בליל ירח מלא. ועכשיו אם נוכל להמשיך בנושא, אני רוצה
לצאת מפה." כשלשמאלה כ30 מטרים של מרצפות בין הנשק ובינה וממול
היצור בטווח עשרת המטרים היא פצחה בריצה אל עבר הנשק.

הגלימה הונפה לצדדים כשהיא רצה, מתנופפת בקצה עינה בעוד היא
שועטת לעבר ההגנה היחידה שלה. את כוחו של היצור בקרב פנים מול
פנים היא לא תכננה לבדוק ללא ההגנה המתאימה או לפחות הנשק
המינימלי לאירוע.
20, 15, 10, הוא זז שם לעמדה שהיא לא יכלה לראות אבל זה לא
עניין אותה... עוד רגע והיא נוגעת במטה, ואחריו הכל יהיה הוגן
הרבה יותר. לפתע הבזיק כאב צורב ברגלה ואחריו נשמעה צליפה רמה.
היצור שלף שוט מתוך הגלימה ורגלה הייתה לכודה בו. הוא משך בשוט
בחוזקה בעודה נשרטת על מרצפות רצפת המרחצאות תוך גרירה. תנועה
מיומנת של פרק היד שלחה אותה מרחפת לעבר הקיר וכפי שכל קיר היה
עושה, הוא בלם את נפילתה בכאב גדול בכתפה הימנית. היא קמה,
פרועת שיער, נוטפת עדיין והסתכלה ביצור. הוא עמד שם, נותן בה
מבט בוחן ואף מעט חומד, חושב על ביצוע זממו כפרס על העבודה.
הוא העביר את מבטו על גופה, מתעכב בראותו את רגליה הארוכות,
מתענג על המשולש המסודר הנגלה לעיניו והבטן השטוחה המסתיימת
בזוג עופרים צעירים ונעימים למראה ופטמותיה העומדות במחאה
גלויה לשטף האדרנלין הבלתי מוסבר. הזרם העובר בגופה גרם לעורה
לזהור ושיווה לה מראה לא אנושי.
היא הביטה ישר אל עיניו והיצור נרתע. בפעם הראשונה ראה זאת
בעיניו של בן אנוש, ועוד בן אנוש שאינו לבוש בבגדי מכשף. אש
ריצדה בעיניה, אש תופת אדומה מנצנצת בעיניה הירוקות, בוערת בהן
ומראה את זעמה לעולם. אורורה איבדה שליטה על חושיה, הכל הפך
ראשוני.

היא פתחה בריצה לעברו, מטורפת מזעם, הוא הכין את השוט לצליפה
נוספת והפעם היא הייתה מוכנה. ידו נעה אל על...
מפרק ידו ביצע את התנועה...
השוט צלף...

היא הניעה את ידה במסלול הנכון לחסימה ממכה, אך זו לא הייתה
מכה רגילה  והקרבה נתנה לה יתרון. היא תפסה את קצה השוט ונעמדה
כשידה צורבת. אך כאב הצליפה לא גבר על הצריבה החדשה שהחלה בה.
היא ידעה שזה יקרה אך לא ידעה מתי. סכנת החיים בה היא נמצאה
עוררה בה את השטן האדום שבו נלחמה מיום היוולדה והפעם הוא היה
לצידה. קצה השוט נדלק לפתע בלהבה שובבה, לא מודעת למעשיה בהתה
אורורה לרגע בלהבה ולאחר שמטה את השוט. היצור לא היה מוכן לזה
והביט בלהבה כמהופנט באפשרו לאורורה לרוץ בשנית לכיוון הנשק.
היא ביצעה עיקוף רחב סביב היצור, שומרת על טווח 15 המטרים
והתעלמה שוב מהרעש הנשמע מאחוריה.

לבסוף הגיעה אל הנשק, מזניחה את החרב והקשת ומוצאת עצמה נמשכת
את שני הפגיונות והמטה. את הפגיונות קשרה עם חגורה סביב גופה
העירום, וכשנגעה במטה חשה את אותו עקצוץ מוכר. "אמא" מלמלה
קלות והרעש מאחוריה התגבר.
הוא הטיל את גלימתו הצידה וחשף גוף שרירי חגור בשתי חרבות
מעוקלות ומרושעות למראה ושוט נוסף מדלדל מאחוריו. אם זה היה
חיוך רק יוצרו ידע אך היצור גיחך למראה נערת האנוש העומדת עם
חגורה לגופה ומטה בידה. הוא כבר ידע שלא לזלזל בנפשה ועדיין
הסתקרן מה היו הלהבות בעיניה, אולי אם יאכל אותם - ידע, עברה
מחשבה בראשו. הוא הניח ידיו על ניצבי החרב כנותן הזדמנות
אחרונה לכניעה ואורורה הגיבה בצעד לעברו וכניסה לעמידת מוצא.

הם מדדו אחד את השנייה בעיניהם והלחימה החלה. היצור אומן
מלידתו המתועבת להלחם בכל צורה הידועה לעמי העולם בעוד שאורורה
למדה רק את רזי הלחימה הידועים ביותר. הוא תקף בסדרת מהלומות
מסודרת והיא הדפה אותן אחת אחרי השנייה ללא קושי. מערבולת
הלהבים העדינה שיצר הייתה לחומה כנגד התקפותיה והיא החלה לחוש
בעייפות לאחר הדיפת מכותיו. "כמה חזק הוא ?" סיננה לעצמה בעוד
היא חוסמת להב מעוקל ומתחמקת אך במעט מלהב נוסף שנשלח לעברה,
אך אין לו טקטיקה מסודרת. "תומס תמיד דגל בכך שהלחימה הכי טובה
היא שילוב של אינסטינקט וידע אך הוא משתמש בידע בלבד" היא חשבה
לאחר ביצוע מוצלח של רצף הדיפות, אך הגיע הזמן לשינוי במהלך
הקרב.

בהטעייה מכוונת היא מעדה וכשנשלחו שתי החרבות לעברה החלה במחול
סיבובים כפול כשהמטה מסתובב מסביבה והיא מבצעת שלושה סיבובים
מלאים תוך התקדמות מסביב יריבה. האחרון, שלא היה מאומן בתחכום
אלא בלחימה עיוורת בלבד והסתמך על כוחו שלח את שני להביו
בהשאירו פתח בדיוק למכה המיועדת. היא סיימה את הריקוד בתנופה
של המטה וצלילן המוזיקלי של צלעות שבורות הדהד ברחבי בית
המרחץ. אורורה ביצעה היפוך לאחור כשמעד יריבה לרגע, " אז אתה
לא בלתי פגיע, סתם חזק יותר מהרגיל. טוב... כנראה שאצטרך לפגוע
עוד כמה פעמים כדי להשתוות אליך..." הקניטה אותו.

היצור, חבול ומסוחרר מעט מן המכה, נכנס שוב לעמדה, ונראה היה
שהוא מנסה לשקול אסטרטגיה שונה... הוא בחן אותה במבט חדש,
מעריך אותה כיריבה ולא פיסת בשר פשוטה. נחיריו הרגישים קלטו
משהו חדש באוויר, ניחוח מוזר של גופרית מעורבבת במשהו... משהו
לא ידוע.

הם המשיכו במחול המכות כשפעם הוא הודף ופעם תוקף, אורורה לא
הניחה לרגע את משמרתה ואף פגעה פעמיים נוספות בצידו בתזמון
מכוון היטב. אבל הוא לא נע מעמדתו ולו בשערה.
היא החלה לחוש את העייפות שוב, מתכווצת לה בשרירי הידיים ובחנה
את המצב מחדש. לאחר סיבוב מכות נוסף אורורה לקחה עצמה במסלול
מכוון אל בגדיה בפינה בעוד היא שומרת על הגנה כנגד היצור. אך
משהו בה אמר לה שהיא מתעלמת מעט מכוחו של היצור.
מכה הונפה אל ראשה, חולפת אך במעט מעליו בהתכופפה. להב שני
ניסה לחדור מימין ושינה תנועתו ברגע האחרון. משהו אחר שלט
עכשיו ביצור וגרם לו לשנות טקטיקה ללחימה שונה בתכלית. הוא לא
תקף במטרה להתיש כמקודם אלא במטרה להרוג. כנראה שסבלנותו פקעה
והלהב כמעט עבר דרכה. היא תימרנה את גופה, מודה שוב על קפדנותו
של תומס באימוני הבוקר. אבל ההחטאה לא הייתה שלמה. הפעם לאחר
שני הלהבים נשלחה רגלו קדימה והוא, שלא במתכוון, קידם את
תוכניתה בכמה צעדים.
היא נפלה במכוון על הבגדים והספיקה להסתיר בשערה את הנעשה שם.
לאחר התרוממה ותפסה שוב את המטה. הצדיעה בסיבוב קל. והקרב
נמשך. נדמה היה שעברה שעה קלה והם עוד נאבקים, שריטה פה וחבורה
סגולה שם אך ללא הכרעה משמעותית. הוא הבחין בשינוי לרעה בלחימה
שלה ובשרוך על צווארה. שוב אותו רצף תרגילים ישן, ושוב אותן
הדיפות והקרב נמשך קדימה... היא החליטה לשים לזה סוף . בהחלטה
אמיצה (וטיפשית מעט) היא הדפה לעברו את המטה, מהממת אותו
לשנייה, אבל שנייה זה כל מה שרצתה. היא ביצעה גלגלון וסלטה
לאחור כשידיה מחפשות בצווארה. הוא עמד לתקוף אותו כשהבזיקו
מולו 5 פגיונות הטלה ואף מוזארק, הטוב שבלוחמי האופל לא יכל
להדוף יותר משלושה. את הפגיון שכוון לליבו הדף במכה ראשונה
ושניים נוספים בחרבו השמאלית. אך את כיוונם של השניים הנוספים
לא תכנן.

להבי הפגיונות חדרו עמוק לעיניו, משאירים אותו עיוור לגמרי
וזועם. הוא הניף את חרבותיו באוויר בזעקת שבר, כשל לאחור,
והטיל את החרבות קדימה. אורורה חמקה בקלות מהחרבות, מושכת את
המטה מאזור רגליו. הוא נזכר בשוט והחליט לנסות בכל זאת לתקוף.
ידו נשלחה לאחוריו ופגשה בשוט. צליפותיו נעשו ללא אבחנה
ובתקווה קלושה לפגוע. אורורה כיוונה את התקפתה ופתחה בריצה.

הסבב הראשון של המכות כלל סיבוב של מכות לחזה, נגיעה מכוונת
בשטח שמאחורי הברך ומכה לאחורי הראש. היצור נפל אל ברכיו ...
קורס ומפיל את השוט. היא ניגשה אל הדברים שלה, הוציאה את החרב
ובהצדעה טקסית שלפה אותה. מצמידה את הלהב אל מצחה. "אסיים זאת
מהר מכיוון ואני יודעת לכבד יריב ראוי" על אף שדבריה כוונו אל
היצור הגוסס, ראשה היה טרוד בשולחו ובמידת הקשבתו וקשרו המנטלי
ליצור. האם יחווה כאב ויסורים כשימות משרתו ? האם הכאב שכבר
נגרם ניתק את הקשר בינהם והוביל למפלתו של היצור? היא הניפה את
הלהב בסחרור סביבה וכרתה את ראשו במכה חלקה אחת.
היא ניגבה את החרב, החזירה אותה בהצדעה קלה אל הנדן, אספה את
פגיונותיה מגופו ואת השוט והחרבות, התלבשה עם מחשבות על הקרב,
ריח צחנה עמד באוויר. גופתו שכבה שם, מבותרת ומוכה ללא ראשו
שהתגלגל לפינה אפלה. חבשה את חתכיה וסיימה להתלבש, חוגרת את
פגיונותיה לעורפה, מרימה את המטה ומסדרת את בגדיה... ובנימה
מוזרה זו ...יודעת שכרגע חמקה ממוות יצאה לרחוב...