New Stage - Go To Main Page

אייל רכטר
/
הרהורים

ינואר 97'

האיש הזה שאני לא מכיר, הוא יודע איך קוראים לי והוא מספר לי
שקוראים לו משה, שהוא הפסיכיאטר שלי ושהוא מטפל בי כבר תשעה
חודשים מאז שיצאתי מהניתוח אחרי תאונת דרכים שהיתה לי. אני לא
מבין על מה הוא מדבר בכלל איזה ניתוח ואיזה תאונה ומה זה בכלל
המקום הזה שאני  נמצא בו, שנראה כמו בית-חולים. תעוף ממני יא
דפוק משוגע עם חלוק אני הולך מכאן, אני צועק עליו והוא בשקט
נותן לי עיתון ומצביע על התאריך ואני רואה שהתבלבלתי והחגים
בכלל כבר עברו מזמן. תירגע הוא אומר, זה בסדר. היתה לך תאונה
קשה, נפגעת בראש, יש לך פגיעה בזכרון. אתה רוצה להגיד לי שעברו
עכשיו תשעה חודשים ושאני לא זוכר מהם כלום?!
הוא מסביר לי על אמנזיה שזו בעיה שנגרמת מפגיעת ראש ושאי אפשר
לזכור יותר שום דבר שקורה מרגע הפגיעה. זה משה והוא הפסיכיאטר
שלי אני משנן לעצמי ומנסה לזכור. הכל כל-כך מבולבל.
הוא אומר לי שבמגירה העליונה בשולחן יש יומן שלי שאני כותב בו
בכל יום. הוא ניגש לשולחן ומביא מחברת עבה. תזכיר לי מי אתה.
אני משה ואני הפסיכיאטר שלך עונה לי איש אחד שנמצא באותו החדר
איתי. זה משה והוא הפסיכיאטר שלי אני משנן לעצמי ומנסה לזכור.
הוא נותן לי מחברת עבה ואני פותח אותה וזה הכתב שלי אבל כל
התאריכים שכתובים שם, הם עוד לא הגיעו בכלל. כתוב שם שאני
בבית-חולים, שהיתה לי תאונה ושיש לי פסיכיאטר בשם משה. על הכסא
שלידי בחדר יושב איש זר ואני שואל את עצמי אם הוא האיש שעליו
כתוב, כי כתוב גם שבכל יום מחדש אני שוכח אותו. זה אתה שכתוב
עליו כאן, משה הפסיכיאטר שלי שאני שוכח בכל יום מחדש. כן, זה
אני. זה משה והוא הפסיכיאטר שלי אני משנן לעצמי ומנסה לזכור.

אני נמצא לבד באיזה חדר, והוא מלא בדברים שלי. מוזר. יש שם מדף
עם ספרים שהיו לי בבית, יש תמונה של מיכל והילדים וכולם צוחקים
ועל הקיר בחדר תלוי דף לבן שכתוב עליו בכתב היד שלי "החדר של
ערן". על כל קיר "החדר של ערן". שלי? אני בכלל לא זוכר את החדר
הזה לא מכיר אותו לא הייתי פה אף פעם עד היום בבוקר. או
בצהרים. מתי הגעתי לכאן?
המיטה מבולגנת כאילו ישנו כאן אני לא זוכר שישנתי כאן אני לא
זוכר איפה ישנתי לא זוכר שישנתי בכלל.
ליד המיטה יש ספר, "רזה" של סטפן קינג. אני שמח כי אני אוהב
אותו נורא קראתי כבר כמה ספרים שלו. יש סימניה בעמוד 30, כנראה
שעוד מישהו קורא אותו.  מסביב שלטים על הקיר שמספרים לי שזה
החדר שלי וזו המיטה שלי אפילו שאני לא יכול לזכור את זה. גם זה
כתוב. אני מתחיל לקרוא.

בצהרים נכנס איש מבוגר עם חלוק לבן כמו של רופאים. מה שלומך
ערן. מי אתה מאיפה אתה יודע איך קוראים לי. אני משה, הפסיכיאטר
שלך. אתה רעב? אני לא מבין על מה הוא מדבר וממתי בכלל אני צריך
פסיכיאטר מה השתגעתי? אבל אני רעב ואומר כן.
אנחנו יורדים למטה ביחד לחדר אוכל גדול כזה כמו של קיבוץ.
אנשים אומרים לי שלום ומחייכים כאילו הם מכירים אותי. אולי זה
מן מקום כזה, כי האיש הזה שהולך איתי אומר לי לענות להם ואני
עונה ומחייך, עושה את עצמי מכיר אותם בחזרה. יום שני זה היום
של המרק עוף והתפוחי אדמה, האיש הזה אומר ובסוף מגישים איזו
עוגת פירות והוא אומר שקוראים לו משה ולעוגה טורט, ושמגישים
אותה בכל יום שני. הוא אומר גם שהוא הפסיכיאטר שלי ואני שם לב
שבאמת יש לו חלוק לבן ושואל אותו איפה מיכל והילדים ואיך אני
מגיע מכאן הביתה. הוא אומר שזה מסובך ושנדבר על זה אחרי האוכל
ואני רוצה להגיד לו שיסתבך עם עצמו ושיעזוב אותי בשקט אני כבר
אסתדר לבד אבל אני רעב אז שותק ואוכל. יש מרק עוף ויש תפוחי
אדמה ויש לקינוח איזו עוגת פירות. האיש שיושב מולי ליד השולחן
אומר שהעוגה נקראת טורט ושמגישים אותה בכל יום שני כאן ואני
עונה מה אכפת לי בכלל מה מגישים כאן באיזה יום אפשר לחשוב שאני
מתכוון לאכול כאן בכל יום שני. ומי אתה בכלל ומאיפה אתה יודע
שבדיוק חשבתי מה זה העוגה הזאת. אני משה, הפסיכיאטר שלך הוא
עונה לי ואני צוחק ואומר לו מה, אני משוגע שצריך פסיכיאטר. בטח
סתם מתיחה ועוד מעט יצאו עם המצלמה הנסתרת וכולנו נצחק
ונתחבק.
בסוף האוכל איש אחד לוקח אותי לאיזה חדר עם שלטים שזה החדר
שלי, אפילו שלא הייתי בו אף פעם והאיש הזה אומר לי שקוראים לו
משה והוא הפסיכיאטר שלי ושאני יכול לנוח או לקרוא. יש באמת ספר
של סטפן קינג ויש בו סימניה בעמוד 30 ואיזה פתק שמישהו שם
בעמוד 23 ויש עוד כמה עמודים שהקצה שלהם מקופל, כאילו מישהו
סימן לאן הגיע. כמה אנשים קוראים בספר הזה שכתוב עליו בטוש
שחור "שייך לערן"? מתי בכלל קניתי אותו? אבל אם הוא שלי בטח לא
יהיה אכפת להם שגם אני אקרא בו.

אני רואה את יונתן עומד מולי, מתקרב אליי לאט כאילו חוטים
שקשורים אליו  מנסים למשוך אותו אחורה. אני מתחיל לרוץ אליו.
מאחוריו יש אור גדול והפנים שלו נראות מודאגות. אבא, אבא. אני
מתקרב אליו אבל הוא מתרחק ממני והכל בהילוך איטי כאילו נתקע
למישהו גלגל ההסרטה. אבא, קרא משהו נורא, אבא! הוא צועק ומתחיל
לבכות ואני רץ אליו והוא מתרחק ומתרחק. יונתן!

שוכב במיטה. חלמתי חלום אולי, אחרת לא הייתי מזיע ככה. אבל על
מה. "החדר של ערן". שלי? אבל לא הייתי כאן אף פעם. ליד המיטה
תמונה של מיכל, מחזיקה את דניאל על הידיים. יונתן עומד לידה,
והיד שלה מונחת על הכתף שלו. כולם צוחקים. מאחוריהם ים כחול
כהה וברקע הרים מטושטשים. צילמתי את התמונה הזו בחופשה שלנו
בים המלח לפני חודשיים. איפה הם. מיכל! מיכל! הדלת נפתחת
ובמקום מיכל נכנס איש מבוגר, חלוק לבן. מיכל לא כאן. איפה היא,
איפה אני מה אני עושה כאן אני מפסיק אותו באמצע המשפט. אני
משה, הפסיכיאטר שלך. מה פתאום יש לי פסיכיאטר. נרדמת הוא אומר.
נרדמתי? אני מנסה לחשוב. תחושה מוזרה של משהו שחומק ממני, אני
כמעט תופס אבל זה בורח. מפחיד. פתאום מתחשק לי לבכות. מה פתאום
נרדמתי אני בכלל לא עייף אני ערני כאילו ישנתי כמה שעות טובות!
אני צועק על האיש הזה.
אולי אתה רוצה לקרוא? הקול מקפיץ אותי ואני שם לב שיש עוד
מישהו בחדר. מי אתה מה אתה עושה בחדר הזה מה אני עושה בחדר
הזה. תקרא, זה סטפן קינג. אני באמת אוהב את סטפן קינג ויש ספר
שלו על המיטה בין הסדינים, מונח הפוך, פתוח. אני מקפל את העמוד
שהספר פתוח בו, מישהו אחר כנראה קורא את זה גם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/12/98 2:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל רכטר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה