"מחר אני אגיד לה! מחר אני חייב להגיד לה!", חשבתי לעצמי, "זהו
זה, מספיק עם כל התירוצים! מחר אני אספר לה!", הכרחתי את עצמי
לחשוב באיזה משפט להתחיל. "טוב נו, אני יודע שבסוף איכשהו מיקי
האידיוט הזה יבוא, ואני לא אצליח להגיד לה...", ושוב, כמו
בלפחות 50 פעמים נוספות, התייאשתי והפסקתי לחשוב על מיכאלה
וחזרתי להכין שיעורים בחשבון.
אוף, למה המיקי זה חייב להופיע בכל מקום? גם במחשבות שלי הוא
חייב להופיע, תמיד דוחף את האף הישר שלו, למה לי אין אף ישר?
ואז מיכאלה הייתה אומרת לי "יש לך אף ישר, כמו של לוחם יווני",
ואז היינו מתחילים לצחוק יחד, והיא הייתה מחייכת את החיוך שלה
עם הפלטה והכתר בשן הטוחנת שהיא סיפרה לי אליו, בטח למיקי היא
לא סיפרה שיש לה כתר, רק לי.
טוב, אז לפחות אני יודע עליה משהו שאני בטוח שמיקי לא יודע,
אוף, עוד פעם טעיתי בתרגיל הזה! כמה זה לעזאזל 5+10!? בטח מיקי
יודע... מה יש לו שלי אין? בוא נראה - הגובה שלו זה 1.74
ואני1.40, טוב, אבל זה לא משנה, כמה סנטימטרים, מי שם לב? טוב
ומה עוד, אה, יש לו קוצים כאלה בשיער, והוא בלונדיני עם חמצון
כזה, אני לא מבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לעשות כאלה
דברים בשיער, איזה חוסר אחריות, ולי יש שיער שחור עם שביל בצד,
המראה הטבעי זה בטח הכי באופנה, ולו יש משקפי-שמש ואת כל
השריטות האלה מטיפוס על גדרות וקפיצות ממקומות גבוהים, ולי יש
חתך מנייר, שזה הרבה יותר שווה, והוא הולך עם נעלי ריצה של
אתלט, ככה הוא אומר, סתם שקרן, והשם שלו זה מיקי, והשם שלי זה
איתי.
וככה הלכתי לישון עם המחשבות האלה, ובלילה חלמתי שאני ומיכאלה
מחזיקים יד ביד, ואז מיקי בא וגונב לי אותה עם אופנוע רועש,
וככה הם רוכבים והיא צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה שאני כל כך
אוהב לשמוע. כשהשעון המעורר שלי צלצל 7 מיהרתי, אתמול כבר
סידרתי לי את הבגדים על הכיסא, ג'ינס קצת קרוע בשוליים, וחולצה
מגניבה בצבע ירוק זית, לקחתי מהר את התיק, ויצאתי לבית-הספר.
בכוונה לא הסתרקתי כדי שיהיו לי קוצים כמו למיקי, בטח מיכאלה
תשים לב. כשהגעתי באיחור קטן בכוונה, איחור אופנתי כזה כמו
שמיקי עושה, אבל לי המורה רשמה הפרעה, ושהוא מאחר כל יום היא
כבר לא מתייחסת.
התיישבתי במקום הקבוע שלי ליד רועי, למה המורה הושיבה אותי שם,
אין לי מושג, אבל אני יודע שזו הטעות המקצועית הכי גדולה שהיא
היתה יכולה לעשות. רועי הוא סתם בריון מגודל, שיש לו בוטן
במקום מוח. פעם, כשבקשתי ממנו שיעביר פתק למיכאלה, הוא פתח
אותו והסתכל בו, ציירתי למיכאלה ציור די מרשים אני חייב לומר,
דיוקן שלה; אבל בגלל שרועי כל כך סתום הוא לא הבין אותו והראה
אותו למורה, וקיבלתי ריתוק. כבר עברה השעה הראשונה וההפסקה
הגיעה, הפעם כבר ידעתי איך להרשים את מיכאלה, שבוע שלם אבא
לימד אותי לעשות קסם שבו אני שולף פרח סתם כך מהשרוול, ובדיוק
שהתאמנתי עליו, מיקי בא אליי מאחור בהפתעה וחטף לי את הפרח.
רצתי אחריו והתכוונתי לדרוש שיחזיר לי אותו, אבל זה היה מאוחר
מדי, הוא כבר הגיע למיכאלה, הביא לה את הפרח ואמר "בוקר טוב,
רואה את הקרע הזה במכנס בברך? קיבלתי אותי כשתפסתי על גדר
התייל בגינה, וקטפתי לך את הפרח הכי יפה שמצאתי, אבל לא יפה
כמוך", ומיכאלה צחקקה, לקחה את הפרח והודתה לו, לא חשבתי הרבה,
רק ידעתי שגם לי קרע בשולי המכנס, אם רק אמציא תירוץ מספיק
טוב, אוכל להרשים אותה. "היי מיכאלה, רואה את הקרע הזה? קיבלתי
אותו כשטיפסתי על עץ והצלתי את החתול של השכנה", ואז מיקי אמר
"הוא יודע לקפוץ, טמבל", וכולם צחקו. זה היה מאוד מביך, וחזרתי
לכיתה בעניים מושפלות.
אחרי שעתיים של שיעור היסטוריה מייגע, הגיעה סוף סוף ההפסקה
הגדולה, והלכתי לאכול במזנון. כשהגעתי, ראיתי למרבה שמחתי,
שמיכאלה יושבת לבד ואף אחת מחברותיה עוד לא תפסה מקום, אז
עמדתי לידה, ועשיתי את עצמי כאליו אני מחפש מקום ישיבה ולא
מוצא, אז בסוף התיישבתי לידה. היא חייכה אלי חיוך קטן, ואני
חייכתי אליה, בטח זה אומר שהיא מחבבת אותי, כן בטוח, אחרת היא
לא הייתה מחייכת. אמרתי לה שלום, והיא שאלה "תגיד, מה אתה
אוכל?", ואז שמתי לב שבאמת לא לקחתי שום דבר, כי מיד שראיתי
אותה רצתי אליה, אז אמרתי: "כלום, אבל זה די טעים", איזה סתום
אני! אבל למזלי היא כנראה חשבה שזו בדיחה, אז היא צחקה, אבל
לצערי זה לא היה הצחוק המתגלגל שצחקה עם מיקי. "ומה את
אוכלת?", שאלתי כדי להמשיך את השיחה, "סלט, רוצה קצת?". יש!
היא שאלה אם אני רוצה קצת, היא בטח רוצה שנהיה ידידים. "כן
תודה, את מאוד נחמדה", אמרתי.
"תודה, גם אתה", היא אמרה, היא חושבת שאני נחמד, זהו זה בטח
אומר שהיא רוצה להיות חברה שלי, אני אגיד לה עכשיו הרי ברור,
שהיא מרגישה אותו הדבר. אז פתחתי את פי, ושום קול לא יצא,
ניסתי שוב. "אהה... ניי... רוו...", היא נראתה פתאום די מבוהלת
ושאלה אותי: "קרה לך משהו? נחנקת? את רוצה מים?". "לא, אני
בסדר, תודה". אוף, אני לא מצליח, אוי לא, מיקי בא הנה, הסיוט
הכי גרוע שלי מתגשם, סוף סוף כשאני ומיכאלה יחד הוא בא והורס
לי, אוי, הוא מתקרב הנה.
"היי מיכל", הוא אמר כשהגיע לשלחן שלנו ונעמד ליד הספסל,
מעניין למה הוא קורא לה מיכל? הסתכלתי אליה במבט שואל, מיקי
כנראה שם לב ואמר: "מיכל זה שם חיבה שלה, אבל רק חברים שלה
יכולים לקרוא לה ככה, לא אתה, טיפש, עכשיו עוף מפה", הוא אמר
ודחף אותי מהמושב. הסתכלתי עליו במבט כועס וראיתי שלא אכפת לו,
אז פניתי ללכת ואז אמרתי לעצמי "לא הפעם, הפעם אני אחזיר לו".
אז חזרתי אליו, ואמרתי בקול רועד מרוב כעס: "זה המקום שלי, לך
תמצא לך מקום אחר", אני בקושי מאמין שאמרתי את זה, אבל נראה לי
שהוא הבין הוא קם, אבל לא למה הוא מסתכל עלי ככה? מה... מה
קורה פה...? ולפני שהספקתי להוציא מילה, הוא סטר לי חזק על
הלחי, חשבתי שאני הולך לבכות, אבל עצרתי את זה, מיכאלה קמה
ועמדה מאחוריו כאילו תומכת בו, ואז עוד ילדים הגיעו וביניהם
רועי, ויצרו סביבי וסביב מיקי מעגל. "מה אמרת לי, סתום?", צעק
מיקי, לא עניתי. "נו, תחזור שוב על מה שאמרת לי, יא 'פריק". לא
אמרתי דבר, אולי מפחד אולי מהכאב בלחי, אני לא יודע, "נו מה
אמרת?!", והפעם הוא צעק חזק מאוד, ואז אמרתי במלמול "רק ש...
שתזוז מה... כי... כיסא". "רק שאני אזוז מהכיסא?! מה? רק שאני
אזוז?! אני? איך אתה מעז לדבר אליי, חתיכת מפגר, מחר בהפסקה
הגדולה, הכיסא היחיד שיזוז, יהיה זה שאני אכניס לך בפרצוף,
ברור?!"
ואז הוא יצא החוצה, וכל הקהל אחריו, איש לו נותר לנחם אותי,
נותרו רק אני והמחשבות שלי על מחר.