וזה מטפס עלי. כמו צמח ירוק וקנאי שמנסה לחסום לי את אור השמש.
הקנוקנות מתחפרות עמוק בבשרי החי והנושם, העלים מכסים את עיני.
הגבעולים צומחים סביב בית החזה, שוברים את הצלעות בקולות של
קורונפלקס ומונעים מנשימה אחרונה להיכנס. השורשים חופרים במוחי
אחר זכירונות עבר, כל אחד מוציא עוד כאב. בליבי הוא נטוע, מיסר
אותי על רגשותי למרות הבטחותי. עלי לעקור את הפה העקשן! אותו
פה שהכריח אותי להישבע! האין אינכם יודעים שמילותי בוערות
ומתפוגגות בעודן באוויר?
האם אינכם יודעים שהווריד העקשן, אותו ווירד כחול שעל זרועי
הוא הקו שמשאיר אותי חי? למרות הריקבון והחיים הצומחים עלי אני
נאלץ לסבול בגלל חוט קצר של נוזל מלוח ואדום? אילו רק לא הייתי
מביע את אמוני הייתם אלה אתם שנושאים בכאב השכחה! הדיכוי האיטי
והכואב שנמשך עד הטיפה האחרונה. אילו לא הייתי אני, עורי היה
נשאר על בשרי! אך כאשר אשתחרר אפטור אותכם ממנו! אפשוט אותו
ואכין ממנו מעילי חורף חמימים שיסבו לי הנאה בערוב חיי.
אותו ווירד הוא המפריד ביני לבין השלווה אותה אני שונא.
רגע, כבר לא.