"לנהג יש קרניים," לחשה לעברי רינה.
"מה?!" תמהתי.
"לנהג," אמרה והצביעה לעבר נהג המונית שלנו, "יש," הנהנה
באיטיות, "קרניים" אמרה תוך שהיא זוקפת את אצבעות שתי ידיה לצד
ראשה. ואכן, מיד כשאמרה שמתי לב כי לנהג המונית שמסיע אותנו
יש... איך לומר זאת... קרניים. שתי בליטות גרמיות קצרות
המבצבצות מצדעותיו, לא יותר מחמישה סנטימטרים אורכן, שתיהן
כפופות זו לכיוון זו. לא קרניים בוטות, או גאות, אלה מין קרנים
שבאות רק לרמז על אופיו של הנושא אותן, לא יותר.
"וואללה," איששתי את אבחנתה הדקה של רינה, שהייתה מעט חסרת
ביטחון עצמי בכל הנוגע לאבחנות. או לקרניים. "באמת יש לו
קרניים."
"למה את חושב שיש לו אותן?" שאלה אותי בחירת ליבי בלחש.
"לא בחרתי שיהיו לי קרניים," אמר אז לפתע הנהג, "יום אחד הן
פשוט היו שם כשהתעוררתי."
מבוהלים מתגובתו, ומודאגים שמא נפגע מהערותינו הבוטות, הבטנו
זה בזו. ידעתי שרינה מרגישה מובכת, כי הייתה היא מעט חסרת
ביטחון בכל הנודע להערות מביכות שנשמעו מבלי שהתכוונה לכך. לי,
לעומת זאת, לא הייתה בעיה שכזו.
"מה זאת אומרת, היו שם כשהתעוררתי?" שאלתי בעניין (שלא היה
מעושה, אתם חייבים להודות שלא מן השגרה הוא לפגוש בנהג מונית
הנושא קרניים).
"לא שאני חושב שזה עניינכם, אבל בערך כשהייתי בן 4 התעוררתי
והן היו שם, בדיוק כמו שאתם רואים אותן עכשיו." אמר, והדליק את
הנורה הקטנה מעל ראשו, כאילו לאפשר לנו מבט מעמיק יותר. ואמנם,
לאור הנורה הקטנה, יכולתי להבחין בגוונן האדמדם של הקרניים,
ומשאיפת האוויר המהירה שהגיעה מצידה של רינה הבנתי שאותה
אסוציאציה עלתה גם בראשה, שבדרך כלל עבד מעט אחרת משלי, אם
בכלל.
"אני יודע," פרש הנהג את הפתעתנו, "הן נראות כמו הקרניים של
השטן."
את הדממה שהחלה להצטבר במונית לאחר הערתו האחרונה פילחה קריאת
הקשר במונית "אלנבי 37, מי לוקח?", אחריה מיד הגיב נהגנו "עוד
שבע דקות מתפנה בירקון," מה שהביך כמובן את רינה אף יותר, על
שלא שמה לב כי אנו מגיעים מיד לדירתנו. היא הייתה מעט חסרת
בטחון גם בקשר לדברים מסוג זה.
"כמה אמרת שעולה הנסיעה?" שאלתי.
"27" ענה, תוך שהוא מחפש בעצבנות תחנת רדיו שלא משמיעה את
קיילי מינוג.
התחלתי מפשפש בארנקי כדי להוציא את הסכום המדוייק, ובעזרתה
האדיבה של רינה שדלתה שני שקלים מארנקה (שנהג להכיל סכומים
שכאלה), הכנתי את הסכום מבעוד מועד, ממש דקה לפני שעצר מול
הבניין שלנו.
"תודה לך, אדוני, וערב נעים" אמרתי, והושטתי לעבר המושב הקדמי
את המעות שהגיעו לנהגנו המקורנן.
בצאתנו מהרכב לא יכולתי שלא להבחין בקור ששרר בחוץ, לעומת
התופת שחשתי וחשבתי לנורמלית בזמן שהותנו במונית. אולי עלה זה
בד בבד עם העובדה שאש בערה וזינקה מתוך האגזוז שחלפה על פנינו
המונית, תוך שאנו שומעים מין צחוק מתגלגל בקול גבוה הבוקע מתא
הנהג.
רק לאחר שהסבתי מבטי לעבר הבניין והתחלתי פוסע בכיוונו שמתי לב
לרינה שבהתה בתיבות הדואר, מחפשת את שם המשפחה שלנו, בנסיון
להזכר מה מספר הדירה שלנו. היא הייתה חסרת ביטחון בקשר לאמינות
הזיכרון שלה, מה שבוודאי תרם לזה שלמחרת היום, לא זכרה היא דבר
מארועי ליל אמש, או לפחות לא הודתה בזה.
לעיתים אני מוצא את רעייתי משעשעת, אבל רוב הזמן אני מאוד
מתוסכל מחיי הנישואין שלי. מצחיקה אותי יותר המחשבה שקהל
הקוראות בוודאי חשו מין מרמור, הנובע ודאי מיצר פמינסטי תוקפני
הקיים שם תמיד, גם אם מודחק או ניסתר, על דמותה האיטית של
רינה. זה מה שמעניין אתכן? אפילו כשהנהג שלי היה ככל הנראה
השטן, וסיימתי את המעשיה במין סיום פתוח ובחוסר ודאות, גם אז
הדבר שיטריד אתכן יהיה "למה דווקא האישה היא הסתומה?". אני אף
פעם לא אבין.