התעוררתי משנתי ופסעתי אט אט לעבר פינת בית הקברות, מקום המפגש
הקבוע בלילות כאלו של ירח מלא... רק קולם המצמרר של יללת התנים
נשמע ברקע... אבל אותי זה כבר לא מפחיד. פעם פחדתי, פעם הייתי
חלש, אבל אחרי התאונה אני יודע שאני יותר חזק מהם... כבר לא
מפחד.
חיכיתי לה שם, שתבוא, שאראה אותה, שארגיש אותה...
היה קר ורק לחישת הרוחות נשמעה באפלה... ואז היא הגיעה
ישבנו רק שנינו, אני והיא, ליד הקבר הגדול...
"תקשיב" היא אמרה בקול חנוק "אני מרגישה שהקשר שלנו... כבר לא
מה שהיה פעם"
אני חייב להודות שזה לא משפט הפתיחה שציפיתי לו אחרי חודש שלם
שלא נפגשנו... ציפיתי לחיבוק, נשיקה, מגע, כל דבר! אך היא
הייתה כל כך קרה אליי...
פעם היחסים בינינו היו כל כך טובים, והיא, היא הייתה מלאת חיים
ושמחה... רק מאז התאונה ההיא היא נהייתה ככה...
אני לא יכול להגיד שאותי התאונה לא שינתה... אבל היא, אהובתי,
היא הייתה היחידה שבגללה קמתי! כל כך ציפיתי לפגישה הזאת...
כבר חודש שלם שלא ראיתי אותה... והירח המלא יעיד על כך! היה כל
כך קר... הרוח המייללת העניקה תחושה נוראית כזו, תחושה של סוף,
בדיוק כשחשבתי שיותר סוף מזה כבר לא יכול להיות...
הבטתי בה, היא הייתה חיוורת מתמיד... "לאן את חותרת?" שאלתי
בהססנות, מפחד מתשובתה יותר ממה שפחדתי אי פעם בחיים שלי.
אך היא רק השפילה את מבטה ואמרה בקול חסר חיים "אני מצטערת, זה
כבר לא אותו דבר... אני חושבת ש... אולי כדאי ש... ניפרד."
תחושת ריקנות נוראית אפפה אותי לפתע, כאילו משהו בי מת, שוב.
בלי לומר מילה פשוט קמתי משם, כיסיתי את עצמי בעפר, שקעתי בכאב
של עצמי והלכתי לישון.
יש ימים שפשוט לא שווה לקום מהמיתה... |
