נכנסתי הביתה כבר הייתי משוכנעת במעשיי. הכדורים האלה חיכו לי.
אמא שוב שכחה להחביא אותם, כי כאב לה הראש אתמול, והחבילה של
האקמול פשוט מחכה שאני אבוא ואקח אותה. ועכשיו זה זמן טוב, אין
אף אחד בבית למשך הרבה זמן, וסוף סוף אני אוכל למות בשקט.
אני מתה כבר לסיים עם החיים האלה. כל פעם מחדש יש לי התקפי
דיכאון. נמאס לי. אני שונאת את עצמי, ואת החיים האלה בכלל. הכל
כ"כ מגעיל. כ"כ רע. שום דבר טוב לא קורה לי. אין לי מישהו אחד
שיאהב אותי באמת. אבל באמת באמת. לא סתם, כמו שכולם טוענים שהם
אוהבים אותי. כל פעם מחדש אחרי שמחזירים אותי מבית חולים שבוע
אח"כ כולם נדבקים לי לתחת, כי הם "נורא רוצים לעזור", אבל אחרי
שבוע כולם כבר שוכחים. לאף אחד באמת לא איכפת. אפילו לאמא שלי
לא איכפת ממני. כל היום היא או בעבודה או עם חברות, או עם
הדביל התורן שהיא מוצאת בכל הפאבים האלה שהיא הולכת אליהם ביום
שישי, שאני שוכבת מתחת לשמיכה ובוכה. כשאבא היה חי, זה לא היה
ככה. אמא השתנתה מאז שאבא חלה ומת. הפיצויים מהעבודה סובבו לה
את הראש. פתאום היא מטפחת את עצמה ומתאפרת ויוצאת, מה שבחיים
היא לא עשתה עם אבא. עם אבא היא היתה אמיתית. עכשיו היא כ"כ
זרה לי, ואני כ"כ מתגעגעת לאבא... אבא נמצא במקום טוב. אני
הייתי רוצה להיות במקום הזה איתו, ביחד.

חברה אחת טובה אין לי. כן, בפעם הקודמת אילן דיבר עם כמה בנות
בשביל שיתחברו אליי, ואני ארגיש שיש לי לפחות חיי חברה. הן
חמודות, אבל לא באמת רוצות להיות חברות שלי. דברים כאלה אפשר
להרגיש. במיוחד דרך איך שמסתכלים עלייך. הם רואות אותי בתור
פריקית שחותכת לה את הורידים כל היום. הם נזהרות ממני. חושבות
שאני עם סעיף נפשי או משהו. אולי אני לא נורמלית לחלוטין, אבל
יש בי משהו נורמלי. לפחות חייב להיות.
שום דבר טוב לא הולך לי בחיים האלה. כלום. נדה. כל מה שאני אי
פעם עושה נהרס. לא הולך. אתם יודעים מה זה לחיות בהרגשה שכל מה
שאי פעם תעשי ותפני ויקרה, פשוט לא יהיה טוב? ואני מתכוונת
הכל. אני בולמית, וכל מה שאני אוכלת אני מקיאה. כל יום, כמה
פעמים. יש לי התקפות אכילה. אני בולסת חצי מטבח, ואז יושבת שעה
וחצי בשירותים ומקיאה הכל. הלוואי וגם את הנשמה אפשר היה
להקיא. וזה רק דוגמא אחת לזה שאני פשוט כשלון.

עוד דוגמא היא, שבלימודים אני על נכשלים. הכל פשוט בלחץ 50.
חוץ מספרות. זה המקצוע הכי אהוב עליי. אילן, המורה לספרות, הוא
הכי מדהים בעולם. מכל הבחינות. איך שהוא מסביר את החומר, זה
פשוט לגמור. אני על 100. אני יושבת שורה ראשונה כל שיעור,
מהופנטת, עונה על כל השאלות ומשתתפת בשקט בשקט, בשביל שלא ישמו
לב אליי. לפעמים באמצע השיעור אנחנו מנהלים ויכוחים שלמים, ואף
אחד לא מקשיב, ורק שנינו נמצאים שם ומדברים שעות למשל על ניתוח
"לבדי" של ביאליק, אבל לי לא איכפת. לפעמים אני מקווה, ממש כמו
ילדה קטנה, אבל אני יודעת שבחיים לא יהיה בנינו משהו. הוא
נשוי, באושר אפילו, עם ילדה. ואני? אני סתם תלמידה שלו. סתם
עוד אחת מהאלף שהוא מלמד, שהוא שוכח ברגע שהוא יוצא מהשער של
ביה"ס. מטומטמת שכמותי. מאז שאני בתיכון אני מטורפת עליו. כל
מה שאני לא אעשה, לא ישנה את העובדה שאי אפשר לקיים קשר בנינו.
ודווקא בו התאהבתי. נו, לא כשלון?!
אפילו ניסיתי להתיפייף בשבילו. הלכתי להסתפר, מה ששנים לא
עשיתי. נראתי כמו מישהי רגילה אפילו, וכולם די החמיאו לי על
זה, מי שעוד מדבר איתי. אבל אני שנאתי את זה. הספר שכנע אותי,
ועשיתי את זה. אבל זה לא יעזור. מה שאני לא אעשה יהיה מגעיל
עליי. פשוט זוועה. את הכיעור שלי אף אחד לא יכול לשנות. גם לא
הספר הכי טוב בעולם.
אני שונאת כל דבר שקשור בי. מתעבת. נגעלת.24/7 אני חיה עם
הרגשה שאני לא צריכה להיות פה. שלא מגיע לי להיות פה, יותר
נכון. אני לא ראויה לכלום. אפילו האוויר שאני נושמת הוא בזבוז.
הוא שייך למישהו אחר, יותר טוב ממני. מישהו שיש לו רצון לחיות.
הלוואי שאני הייתי כזו.

אז לקחתי את הכדורים האלה. התיישבתי באמבטיה מלאה מים, ככה שאם
אני לא אמות מהכדורים, אני לפחות אטבע למוות. היו 34. ספרתי.
אחד-אחד לקחתי, וחשבתי על הרגע שזה ייגמר. קיוויתי כל שניה
שאני כבר אתפגר ואמות. הבטן שלי התפוצצה מכאבים כבר, אבל
המשכתי לקחת ולקחת, ולא הפסקתי לחשוב על אבא שלי ועל אילן.
ראיתי כבר שחור ונהיה לי קר, אבל המשכתי לקחת. זה היה הכדורים
האלה שמשפיעים ישר. עשויים מג'ל. אלה טובים מאוד, ניסיתי אותם
בפעם הקודמת. ואז כבר התחלתי לא להרגיש את עצמי, והיתה לי
סחרחורת עצומה והתעלפתי.

כשהתעוררתי בבית חולים, היה אחד הדברים היותר המבאסים שקרו לי.
הפעם הייתי בטוחה שזה נגמר לחלוטין. האחיות שכבר הכירו אותי
במחלקה הנמרצת, העירו אותי לאט לאט. "לאאא.." ניסיתי לצעוק
בקול שעוד נשאר לי. אמא נכנסה לחדר, והסתכלה עליי במבט הזה,
המאוכזב, של "עוד פעם ניסית להתאבד? אולי תצליחי כבר?!" הזה,
והבלוק היפיוף הזה שהיא סוחבת איתה לכל מקום, עם השעון הרולקס
שלו, נכנס והסתכל עליי כאילו אני איזה מפלצת. בטח הייתי גם
ירוקה כמו אחת.
אילן בא לבקר. עם אשתו. היא באה כאילו היא הולכת לאירוע, עם
שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות הכי מדהימות שראיתי. יותר
משל אילן אפילו. היא הביאה לי זר פרחים ונישקה אותי, ואמרה לי
שהיא "שמעה עליי רבות וטובות". כלבה. הוא סיפר לי שהוא התקשר
אליי הביתה, כי לא באתי באותו יום לביה"ס, ואז התקשר לאמא כי
לא עניתי לו, ואמא הזמינה אמבולנס כי היא כבר ידעה מה עשיתי.
חייכתי נורא יפה, והוא ניסה לעשות איתי "שיחת נפש" על מהות
החיים, וכמה הם חשובים. כשלא עניתי לו כמו תמיד התפלא מה קרה
לי, הרי אני "אוהבת לנהל ויכוחים פילוסופיים, לא?". העובדה
שאשתו המדהימה היתה תקועה מאחורה כל הזמן הזה, ואני הייתי
נראית כמו חרא עם שמלת בית החולים המגעילה הזו, גרמה לי להחמיץ
להם פנים, ולטעון שאני עייפה וכואבת לי הבטן. אז הם הלכו.  
אחרי שבוע וקצת אמרו שזה בסדר לשחרר אותי, אחרי בדיקה
פסיכיאטרית מקיפה. הצלחתי לשכנע אותם שאני שיניתי את דעתי ואני
רוצה לחיות ובלה בלה, כל השטויות האלה. שלחו אותי הביתה בלב
כבד, ואמרו עוד כמה ימים לחזור לעוד פגישה. שיגידו. אמא שלחה
את הבלוק שלה להחזיר אותי הביתה ולהיות איתי, כי "קוראים לה
דחוף בעבודה". מבינים? הבת שלה כרגע יצאה מבית חולים כי היא
ניסתה להתאבד בפעם החמישית, אבל לא. העבודה קוראת לה. במן פנים
כאלה, כמו שמכריחים ילד קטן לאכול ברוקולי. הבלוק קיבל את
הגזירה להסיע אותי באוטו שלו הביתה. אז נכנסו. חשבתי לעצמי
שיהיה קל לעבוד עליו, אבל הוא נראה כאילו הוא ממש רוצה את אמא,
שתהיה גאה בו שהוא שומר על הבת שלה. אז עשיתי חיינדלך קצת,
וחייכתי יפה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת דיברתי איתו,
יותר מאשר "תביא לי כסף", או "תיקח אותי לביה"ס", וזה השתלם.
הוא השתכנע להוריד אותי בבית כי "אני עייפה", וללכת לקנות לי
אוכל שנמצא בקצה השני של העיר, כי אני "ממש רעבה". הוא הוריד
אותי מתחת לבית ונסע לו לשלום. ירדתי מהאוטו ועד ש-


נכנסתי הביתה כבר הייתי משוכנעת במעשיי.