אז אחרי הכל, אנחנו נשארנו...
אחרי הסופות, אחרי הכאב, אחרי הבכי שהתפרץ ללא כל סיבה נראית
לעין.
נשארנו בחיים.
והבנו,
בדרך הקשה,
שיש חיים גם אחרי אהבה ראשונה,
וגם אחרי הפרידות, השקרים, הזיכרונות...

ההקלה שזורמת בתוכי מביאה לי הרגשת ריקנות...
שיחות טלפון עם אחרים פתאום מעודדות אותי.
לראות את פניך, לשמוע שאתה מתגעגע, לחוש את שפתיך על שפתיי,
כל אלה פתאום מזיקים לי...

התגברנו.
המשכנו הלאה.
אני תמיד אדע מתי תמונת דמותי חולפת בראשך.
מתי הזיכרונות מציפים אותך...
אתה תמיד תרגיש מתי רע לי ומתי יותר מדי טוב לי... כדי שתוכל
להתקשר ולשנות - לטובה או לרעה...

לעולם לא אתרגש כפי שהתרגשתי ממך,
לא אשנא כפי ששנאתי אותך...
הצלקות הפכו אותי למחוספסת יותר, רגישה פחות.

מקווה שתוכל להבין את ניתוק הקשר... הוא הכרחי לשנינו...
תחושת ההקלה חשובה לי מכדי שאוכל לוותר עליה.