כולם מתארים את הבית שלו גדול ויפה. בית חדש, שמח, רחב ידיים
בעל גינה ענקית. ערוגות ערוגות של שלל פרחים אינסופיים.
בית שכל מי שנכנס אליו לא רוצה לצאת. הבית של אוראל.
בכניסה לבית יש ארבע עמודי שלמה גבוהים עם 3 מדרגות. הדלת תמיד
פתוחה.
כן, זהו בית עוצר נשימה, ללא ספק הכל מעוצב כל כך יפה. הכל
בטעם. בית שיש בו הכל.
המראה הקלאסי שמתערבב עם החדשנות ובכל זאת שומר על האפקט
הרוחני.
סביב הבית גדלים כל הפרחים שאנשים יכולים להישאר עם פה פתוח,
פרחים שאף אחד לא מכיר... שאף אחד לא ראה. כולם אומרים שהם
מתים להתקרב לבית של אוראל
וכל אחד בטוח שרק לו יש את האפשרות להתקרב ואף להיכנס לבית
אבל הם לא יודעים... כמה שהם לא יודעים...
ואת צוחקת בלב למשמע הסיפורים לעיתים אף בוכה... כי את מכירה
את הבית של אוראל את היית בבית של אוראל עד יום לפני הלוויה.
יצא לך בפעמים האחרונות שעוד היה אפשר לדבר איתו להיכנס לבית.
את היום כבר לא רוצה... או שרוצה ומבינה שזה אסור, שכבר אין
טעם...
רק את ידעת אייך הבית נראה גם מבפנים וגם מבחוץ.
את זוכרת את הפעם הראשונה שבאת. השתוקקת להיכנס ואף להתקרב כל
היומים חשבת על כך. מחר אני נכנסת לבית של אוראל.
נסעת הרבה מאוד כל היום הנסיעה הייתה מתישה וקשה, כן אני יודע
אני גר רחוק, גם מסובך מאוד להבין את ההסברים של אוראל.
עצרת בכנסה לבית הסתכלת עליו נדהמת, היית בהלם, לא יכולת
להוציא הגה מהפה. הסתכלת לכל עבר לוודא שזה הבית, שהבנת שזה
הבית נשארת המומה...
הבית היה מאוד קטן הרעפים כבר היו ישנים ורק מעטים כיסו את הגג
עברה בלבך המחשבה אייך הוא מסתדר שיורד גשם וקר. נראה היה
שהבית לא סויד שנים רבות על פי קילופי הקיר הבולטים והסדקים
שהיו בו.
חלונות הבית היו שבורים למחצה וקוצים מטפסים עטפו את הבית
הגינה הייתה פראית כל צמח שגדל, אם הצליח בכלל לגדול. ידעת
שראית את הבית שכאן מים ואור לא עוצרים לנוח.
השביל היה מכוסה בעלים ורוב המרצפות היו שבורות פחדת לעלות
במדרגות כדאי לא ליפול, אבל ידעת שאת חייבת ולא משנה מה
התוצאות.
אוראל לא מסכים שאף אחד יכנס אליו הביתה, רק לי הוא הסכים...
מעניין למה?
נעמדת ליד הדלת הסתכלת לצדדים ושוב לאחור ואמרת לעצמך בקול
חרישי אין מצב שאוראל גר פה, אין סיבה בעולם שמשהו יגור כאן,
זה כל כך לא צודק.
הסתכלת מאמינה -לא מאמינה עדין אוחזת בשבב תקווה שאוראל לא גר
פה אבל ידעת שזה המקום. דפקת על הדלת שענייך מכוסות דמעות,
דמעות של כאב וצער שמתערבבות עם דמעות שימחה ואושר.
הדלת הייתה פתוחה נכנסת.ראית שבבית שלושה חדרים חדר שינה סלון
ועוד חדר שהיה סגור. אוראל דיבר כמה פעמים על החדר סגור.
כל רהיטי הבית היו ישנים מאוד לרגע נראה כי עוד שניה הם
מתפרקים הכל היה אפוף אבק וקורי עכביש. ריח הצחנה היה גדול.
הבית היה דל רהיטים.
רק דברים בודדים היו בו אך חיוניים, לדבריו. ספה קטנה עם שרפרף
דמוי שולחן שני כיסאות
והמון תמונות. תמונות שחלקם חדשות וחלקם ישנות תמונות שעם
השנים איבדו כל צורה או הגיון של דמיון כל שהוא.
ראית אותי יושב בפינה הפנים שלי היו על הברכיים. מסתכל על
הרצפה.
התקרבת אליי הייתי בלי חולצה ראית כי גופי מלא בצלקות ופצעים
שהתערבבו הישן בחדש
כמו שכל גופי היה ציור מלא צבעים... כמו ציור של פיקאסו, הרמת
את ראשי וחיבקת אותי חזק חזק ובעדינות כי ידעת שזה כואב... כמה
המכות כואבות...
חיבקת אותי ובכית בכית עליי, עלייך, על הבית, על החיים חיבקת
אותי ואמרת בשקט אל תדאג עכשיו אני כאן אני יטפל וישמור עלייך
אני ינקה את הבית אני יטפל לך בפצעים חייכתי אלייך "את רק
אורחת כאן אסור לך עדין לגעת בבית זה מסוכן"
דיברנו על כוס קפה וסיגריה סיפרתי לה הכל על אייך נולדתי ואייך
הבית הפך להיות ככה. על כל הרהיטים והתמונות מה הכל מסמל ואיפה
כל דבר היה צריך להיות
הסברתי לך על הגינה והכורסא על הצלחת והתמונה על כל הבית בפרטי
פרטים
וכל הזמן שבתי ואמרתי "רק את יודעת על החיים"
דיברנו על הכל וגם פתחתי לפניה את החדר הסגור.
ואת קצת צחקת מדי פעם כעסת ולרוב שתקת, בכית כי הבנת למה אני
גר כאן ואיך הבית הגיע למצב הזה.
במשך כל השבוע שלאחר מכן נשארת איתי בבית. "אני כל כך מפחד"
אמרתי שוב ושוב בעניים אדומות שכבר לא יכולות לבכות.
כל יום ביקשתי סליחה על מצב הבית אמרתי כי כבר שנים לא ביקרו
אותי.
את ניסית בכל דרך לשקם את הבית ניקית, סידרת, צבעת, גרפת עלים
הבאת מים כל דבר אפשרי הבאת בעמל רב אך עם המון רצון ואהבה.
אבל אור לא יכולת להביא... היה חסר רק אור.
ידעת שאני כאן על זמן שאול. שלא נשאר לי עוד הרבה זמן. ידעת
שכל שניה אני יכול להיעלם לך כל הזמן התפללת ובכית "אלוהים תן
לי לפחות עד סוף היום, אני יודעת מה לעשות עכשיו".
אבל בתוך לבך בתת מודע שלך ידעת שזה הסוף.
כל יום ראית אותי הולך וקמל כמו פרח באגרטל שנקטף לפני הזמן.
לאט לאט מתאדה לך בין הידיים. לאט לאט נעלם.
בימים האחרונים הרבה כבר לא היית אתך נכנסתי לעולם משלי לצל
שלי
בכית המון כי ידעת שעתידי קרב ובא, אך בכל זאת התעקשת וניסית
בכל דרך להציל אותי, לתת לי קרו אור קטנה, גם אם היא לא
אמיתית.
בלילה שבין שבת לראשון בשעות לילה מאוחרות
ירד גשם זלעפות הבית נרטב כולו עננים כיסו את הכחול באפור
ברקים ורעמים היו
רקע טוב לסוף. רצת למיטה וחיבקת אותי חזק צעקת בכל כוחך שאני
יישאר עוד טיפה. בכית שוב עלי עלייך על הבית אבל ידעת שזה
נגמר.
חייכת אלי בסערת רגשות חיבקת אותי חזק ואמרת לי, לך, לך למקום
אחר למקום עם אור למקום בו תמצא בית יותר גדול.
בכית וצחקת. במעט שרק יכולתי להגיד מלמלתי דברים לא ברורים...
אבל את הבנת.אמרתי" את היחידה שאפשרתי לה להיכנס אלי הביתה אלי
ללב, אני ממש שמח שאת נכנסת ולא עובר אורח או אדם שסתם קפץ
לבקר... תודה
חייכת הסתכלת על הבית וידעת שזאת הפעם האחרונה שאת תוכלי לטייל
אצלי בלב - בבית.
ביום למחרת כבר ידעת כולם אמרו לך" הוא מת ממנת יתר" ואת ידעת
שלפני שהלכתי קיבלתי מנה של חסד.
וכולם חשבו שהם ישבו תמיד בבית של אוראל ובלוויה כולם בכו
ואמרו כמה הבית היה יפה ומרשים ואף פעם לא ישכחו את הבית.
שכולם הלכו נשארת מול הבור המכוסה ומעליו שלל פרחים עדין לא
מאמינה שאני במרחק נגיעה ממך אבל כל כך רחוק.
חשבת לעצמך, תמיד הוא היה קרוב לכולם אבל בו זמנית הוא היה
רחוק מאתנו במרחק אור תמיד צוחק ותמיד בוכה.
גם אני שנכנסתי אליו שהוא נתן לי כמעט את כל כולו הוא לא נתן
לי, הוא רצה אבל הוא לא היה יכול.
הסתכלת על הבור ועל הפרחים נזכרת בכל מה שאנשים תמיד אומרים.
על כל ההספדים שאמרו לו, על אייך שכולם חשבו שהם איתו - והוא
לא היה
היא התיישבה הדליקה סיגריה נזכרה בעבר והבינה את כל מה שעשה
ואמר אייך אנשים פירשו ולמה בכלל הוא התכוון.
צחקה ובכתה "איזה בנאדם חכם הוא היה" ושכל החברים ישבו בבית
הגדול והמפואר היא העדיפה לשבת בחוץ ליד ההריסות של הבית הקר.
ליד מה שפעם אהבה והבינה שעודנו עוד.
עכשיו היא כועסת עליו על שנשארה לבדה, על שיכל להיות יותר טוב
אם הוא רק רצה... אך האם באמת רצה?
ונזכרת איך תמיד היה אומר לכולם "עזבו כוחו את הכל בקטנה".