במשך כל חיי כקפטן זאת הפעם הראשונה שרציתי לבכות.
תמיד מאוד אהבתי את עבודתי, את המסעות, האנשים, הסופות,
את התנועה האינסופית לכיוון שקיעות.
כמו מרדף אחרי השמש.

אתמול קיבלתי מכתב מנשיא רשות הספנות על הפסקת עבודתי.
"קפטן קוק,
ברצוננו להודות לך על 45 שנות עבודתך במסגרת הספנות
בתאריך האחד בינואר 1955 תסיים את תפקידך כקפטן ראשי בחברה
ותצא לגמלאות.
בברכה,
                                      זא'קו מריו"

עם קבלת המכתב עליתי על סיפון האוניה שעגנה בנמל המזרחי של האי
כרתים.
הפעלתי את מנועי הספינה, שחררתי את העוגן,
והתחלתי בהפלגה איטית לעבר לב הים.

שם בלב הים נשבר לי הלב.
דיברתי ככה מלב אל לב.
התחלתי לבכות, לצחוק, להיזכר בחיים שלמים.
ואז אמרתי תודה.
תודה לים, תודה לספינה ותודה לאלוהים.
ואז, במקום שבו הכי אפשר להרגיש את אלוהים, ביקשתי משהו קטן:
"אלוהים, תראה הדבר היחיד שאני יודע לעשות זה להשיט ספינות אל
מחוז חפצם, תן לי לעשות זאת עד סוף חיי, בבקשה".

וכך, בעודי מריץ את חיי כסרט ונושא תפילה לאל, זיהיתי סירה
קטנה וממנה ניכרו סימני מצוקה.
חבשתי את קובע הקפטן, והסטתי את הספינה 35 מעלות לכיוון הסירה.

על הסירה היו זוג צעיר שתעה בדרכו.
למרות הימים הרבים שעברו על זוג זה, נדמה היה כי מצב רוחם היה
מרומם, וכי ראו זאת כהרפתקאה מרגשת ולא כמצוקה.
הזמנתי אותם לכוסית אוזו על חרטום הספינה.
הם נענו בחיוב וכך התגלגלה שיחה.
התברר כי זוג זה מכר את כל רכושו, בדרכו להגשים את חלומם: טיול
מסביב לעולם בשמונים שנה.
לדבריהם, בשל אי התמצאותם בניווט ימי, הם במשך 3 חודשיים כמעט
באותו מקום. על כן הציעו לי להצטרף אליהם למסעם.
הסכמתי בשמחה.
"רק משהו אחד...", הוסיפה האישה, " רצוי שתדע גם לבשל ..."
חייכתי ואמרתי שבשל כישוריי הגסטרונומים כינויי ברבים הוא:
"קפטן קוק.

פגישה זו היתה כמו גאות למצב רוחי לאחר שוך סערת הנפש.
מסענו נמשך ונמשך... ונמשך.
עברו שמונים שנה.
אני כבר ממש מבוגר.
הפסקתי לספור ב 120.
ועוד סוחב, לא מת.
שוב אני מוצא עצמי בלב ים לבד על ספינה מדבר עם האל.
מבין שהגיע שעתי להיפרד, להיאסף אל אבותי .
"אלוהים, רציתי רק להגיד תודה. ואם אפשר, תן לי רק לשמוע עוד
פעם את חריקת סיבוב המנועים."
ניגשתי אל ההגה והתחלתי לסובב אותו.
סובבתי וסובבתי ולא נשמעו חריקות.
"נו טוב", אמרתי, "עד עכשיו אלוהים נתן לי הכול. לא צריך
להגזים."

באותו הרגע התקרבו אלפי אורות אל עבר ספינתי.
כשהתקרבו האורות יכולתי להבחין בנקל כי היו אלו מאות סירות של
חברת הספנות בה עבדתי.
הם התקרבו אל עבר ספינתי, הקיפו אותה ודוממו מנועים.
למרות מספרם הרב, שררה בלב הים דממה מוחלטת.
הספינה שלי כבר שבקה חיים, ולא יכולתי לשמוע את רעש המנועים
האהוב.
אך ברגע אחד הפעילו קול ספינות הצי את מנועיהם ברעש גדול.
רעד גדול עבר בכל חלקי גופי.

היתה זו תודתם של יורדי הים לכל שנות מסעותיי.
ואז פניתי לאל ואמרתי: "תודה".

וזהו.