הנה! אני כותבת לך!
מאושר?
אני מקווה שכן... אתה הורג אותי... אתה ממש קורע אותי! אני
נשבעת לך שרק אתה יכול לעשות לי את זה...
זה לא פייר מה שאתה עושה לי! אתה לא שם לב? אתה באמת כל כך
עיוור? אתה עוד מעט מסיים את בית ספר ועדיין לא קלטת אותי
עומדת ונמצאת בכל מקום שאתה נמצא? זה לא נראה לך מוזר? אפילו
לא טיפה? ואני בסוף הלא שפויה?!
נו אז מה עם אני קטנה ממך?! זה אומר שאין מצב שתחייך מעט לעברי
ותראה לי את החיוך המושלם שלך? אתה לא יודע מה הייתי עוברת
בדרך רק כדי לראות אותך, שיגעתי כבר את חברות שלי... את התסכול
הנוראי הזה שאתה עובר ורואה אותי בתור "עוד ילדה מבית ספר"
אפילו לא עצרת לשניה וחשבת אולי...
אתה יודע מזה עשה לי שהייתי מסתכלת עליך ורואה איזו מישהי רצה
אליך וקופצת עליך עם מלא נשיקות וחיבוקים ואתה עוד מאושר מזה?!
אתה מאושר... ולי אין שום חלק בזה! אלוהים! משהו לא תקין במצב
הזה...
אתה הכל בשבילי. אתה הסיבה שאני מאושרת שמתחיל יום חדש, יום
חדש שאומר שאתה תבוא לבית הספר ואני יוכל לראות אותך שוב...
לך, לפני שאני נרדמת אני אומרת לילה טוב. מקווה שהרגשת את
הפעמים האלה שדיברתי אליך או שאולי היית עסוק עם ההיא שקפצה
עליך ממקודם...
הבנתי שבינינו לא יקרה שום דבר, עיכלתי את זה, בסדר... הבנתי.
אין צורך לדרוך עלי שוב פעם ושוב פעם, אין צורך להרוס אותי.
עכשיו יש לי משהו. והוא עדין לא מושלם כמוך. אני מתקרבת אליו
ומהר מתרחקת... אני מרגישה שאני לא מסוגלת לגעת בו ואתה שואל
למה? בגללך! כן בגללך! אני לא מסוגלת להתמסר למשהו כי אני רוצה
אותך, למרות שאולי פעם אחת שאלת אותי שאלה וכמעט נפחתי את
נשמתי, לא דיברת איתי יותר. זה הספיק לי. מעניין מה עבר לך
בראש, רציתי למות כי קצת גמגמתי לך ואתה בטח חשבת שאני ילדה
קטנה ולא ייחסת לזה שום חשיבות... אז תן לי לחדש לך משהו - זה
היה היום הכי מקסים בחיים שלי. כל אותו שבוע הסתובבתי עם חיוך,
מרחפת ומאושרת לגמרי...
נגמרה שנת הלימודים הנוכחית. סיימת ללמוד. אתה מאושר ואני
מתוסכלת. אני לא יכולה לתאר את החיוך שלך... הוא הביע כזה אושר
ביום סיום הלימודים, איך אתה מאושר?! היה לי רע, עצוב... שנה
הבאה אני כבר לא יראה אותך עובר במסדרונות, יושב בכיתה, צוחק,
לא יראה יותר בנות שקופצות עליך. לא אראה אותך!  
התחילה שנת הלימודים החדשה, יש יודבטניקים חדשים.
אני משכנעת את עצמי שלא נורא... לא סוף העולם. שכחתי אותך לכמה
חודשים... מודה שאתה מילאת לי חלק גדול מהחיים ועכשיו החלק הזה
קצת ריק אבל הוא בסדר, הייתי משוכנעת שאני כבר שכחתי אותך
לגמרי. נשארה לי רק תמונת המחזור שלך על הקיר שבמסדרון ביה"ס.
בד"כ שאני עוברת שם אני מסתכלת עליך ומחייכת אבל זה סתם מתוך
תודה. תודה שעשית לי כזו שנה נפלאה.
לפני כמה ימים עברתי ברחוב. ראיתי תחנת אוטובוס וחייל עומד
בתוכה.
זה לא היה חייל רגיל. זה היית אתה. ראית אותך עם מדים ועם הנשק
ונעצרתי במקום. לא האמנתי שיש מצב שאתה יכול להיות יותר יפה
ממה שאתה היית באותו הרגע. התעצבנתי על עצמי, איך לעזאזל אני
חושבת עד כמה יפה אתה ולא אכפת לי עד כמה אתה מסכן שחזרת
הבייתה בשעת ערב מאוחרת, שברגע זה ירדת מהאוטובוס... אחרי כמה
שניות שחשבתי על זה, עניין אותי לדעת איך עברה עליך הנסיעה
והאם היא הייתה ארוכה ומתישה, בתוך הדמיון שלי ראיתי את עצמי
באה אליך ומתחילה לשאול אותך שאלות... בזמן שעמדתי שם, חולמת
בהקיץ, מישהו בא אליך. היית מאושר לראות אותו. זה היה מפגש כזה
שכאילו שנים שלא ראית אותו, אני לא יודעת מי זה היה בשבילך אבל
הוא בטח היה דמות משמעותית עבורך, משהו שאהבת...  
ראיתי אותך מסודר. עם טרמפ עד הבית והרגשתי הקלה, עם צביטה
קטנה בלב, פחד שאני חוששת שלעולם לא יעלם...
המשכתי ללכת. ככול שאתה מתרחק עם המכונית אל תוך החיים שלך ככה
הבנתי שפרק בחיי נגמר, עם חוסר רצון נוראי להרפות מהעבר... אני
כותבת לך מכתב כדי לסיים את הפרק הזה בחיים שלי, אולי אני
נפרדת ממשהו שאף פעם לא היה קיים אבל אם אני לא יעשה את זה, זה
לעולם לא יעזוב אותי ובכל פעם שאראה אותך אני אתאהב בך מחדש.
אתה חי עכשיו רחוק ממני, רחוק מבית הספר ורחוק מהמושבה... אני
רק מקווה שאתה באמת שם מאושר ואיש בך לעולם לא יפגע, רק תעשה
לי טובה ותשמור על עצמך.