היא הניחה את הדפים העל השולחן ונאנחה, "הוא חזר". זה כל מה
שהיא הייתה צריכה להגיד, שתי מילים.
האם פרצה בבכי והאב עצם עיניים, ורק אני, לא אמרתי כלום, לא
עשיתי כלום, רק בהיתי בה.
"אמרתם שייקח לזה כמה שנים, ככה את אמרת! בעצמך!" האם צעקה,
מוציאה את העצב והכעס החוצה, לא יכלה לאגור בפנים הכל, לא
שוב.
הרופאה התנצלה, אמרה שטעתה, שהחישובים היו מוטעים, שזה רק טעות
אנוש, כמובן שעוד ניתוח קטן יפתור את הבעיה והפעם ייקח לו יותר
זמן לחזור, אבל זה דורש בדיקות, צריכים לדעת יותר, כמובן, זה
גם מה שאמרו בפעם הקודמת ואז טעו, אבל עכשיו הכל יהיה שונה.
אז עשו בדיקות, וישבתי בשקט כשדקרו פה וכשדקרו שם, לא היה לי
באמת אכפת, אחרי הכל כבר התרגלתי לזה מהפעם הקודמת.
חזרתי הביתה, האכלתי את הדגים והלכתי למחשב, כולם כל כך נחמדים
שם, למרות שהם לא באמת מכירים אותי, נחמד לדבר איתם, ואני שוב
אותה נערה נחמדה שמדברת עם כולם ושכיף לה בחיים, לפחות עד סדרת
הבדיקות מחר בבוקר.
ועוד שאיבה של דם ועוד חיתוך קטן שם ועוד רופא שבא לבדוק
ולקשקש כמה מילים על איזה דף, לזרוק שתי מילים במבטא רוסי כבד
ולצאת מהחדר להפסקת קפה שלהם, הכל עובר על פני וכאילו לא
מתייחס אלי, לילדה שיושבת על שולחן הטיפולים וממתינה שיגידו לה
להתלבש וללכת.
שוב חוזרת הביתה, מסתכלת על הדגים, נזכרת באהבה שלי לים,
לחוף.
ושוב יושבת מול המחשב, ושוב מדברת עם כולם, שמחה כי דחו לי
איזה תחרות מטומטמת בספורט, הכל כל כך כיף, עולם דמיוני כזה,
עולם שאפשר לברוח אליו, לברוח מהחיים.
ובבוקר בית ספר, וכולם כל כך שמחים, יש לאיזה ילדה מהכיתה
יומולדת, חוגגים לה כל הזמן ושרים לה שירים שמחים ומציקים,
ירדתי לקפיטרה לקנות שוקו, לא משנה שהשוקו שם דוחה ונראה כאילו
כבר עיכלו אותו כמה פעמים, פשוט רציתי להתרחק מכולם.
בשיעור שלישי המורה נכנסה ואמרה שלילד מהכיתה המקבילה, ההוא עם
הלוקמיה, שחלה הרעה במצבו ושלא יודעים אם הוא יעבור את זה, אז
כולם בכו ואמר כמה שהוא מסכן, לפחות נגמרו השירים השמחים. זה
הציק.
ישבתי בצד וחשבתי כמה שזה מוזר שכולם בוכים בשבילו, אפילו לפני
שהוא מת, הם לא יודעים מה קורה שם בכלל, אז סתם הסתכלתי עליהם
והמשכתי לשמוע אביב גפן, לפחות עד שהילה הורידה לי את האוזניות
והתחילה לצעוק שאני כלבה מגעילה ואיך זה לא מפריע לי, לא
הפריע, ביג דיל. אז העבירו אותו לחדרים הגדולים יותר, מה אכפת
לי?
צלצול. חזרתי הביתה, כבר לא האכלתי את הדגים, אולי אם הם ימותו
לא יהיה לי לבד שם למעלה.
יש גן עדן לדגים או שכולם יחד שם?
מה זה כבר משנה... מחר הניתוח בכל מקרה, אז ישבתי עוד קצת מול
המחשב, אמרתי להם שמחר אני לומדת עד מאוחר, התקשרתי לאנונימוס,
אמרתי שאני לא אבוא מחר.

היא הניחה את הדפים העל השולחן ונאנחה, "אני מצטערת" זה כל מה
שהיא הייתה צריכה להגיד, שתי מילים. האם פרצה בבכי והאב עצם
עיניים, ורק אני, לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום, רק שכבתי בחדר
הניתוחים עם סדין מעלי.

הרופאה התנצלה, אמרה שטעתה, שהחישובים היו מוטעים, שזה רק טעות
אנוש. חזרתי הביתה והאכלתי לה את הדגים, היא תמיד אהבה דגים,
אמרה שהדגים גם אוהבים אותה, אפילו צחקה על זה, אמרה שיש לה
אחד משלה פרטי, סרטן.