שני מוקיונים בלבוש מחצלות
מפזזים שיר פתיחה
למחזמר מופע בידור
מופע לילה בברודויי
אנחנו לא בארצות הברית
ברודויי רחוקה מעבר לים
וכל התיאטרונים סגורים
זה כבר כמה שעות.
אני ניגש אליהם
שואל באנגלית רהוטה
לפשר הדבר
הם עונים לי ברוסית
אני לא יודע רוסית
הם לא יודעים אנגלית
טרגדיה.
אני לא אוהב מחזות
ועוד פחות כאלה
שהם מוזיקליים
המוקיונים מפזזים שיר עם רוסי
אני גם לא אוהב את רוסיה
אחר כך יסתבר לי
שמדובר בשיר עם צועני
בלבוש יהודי אידישאי
אז למה אני לא אוהב את רוסיה.
את ארצות הברית אני לא אוהב יותר
הפסיכולוג שלי אומר
שקיימים בי רגשות אנטי מעצמתיות
מה זה חשוב
המוקיונים עכשיו רוקדים
אני מוצא את עצמי רוקד אתם
אני לא יודע לרקוד
הם לא מתרגשים
אני נופל.
המוקיונים צוחקים בשפה אוניברסלית
שפת הצחוק, אני
צוחק עמם, לועג
על עצמי כמו סוקרטס
באתונה, גם היוונית לא בדיוק
שגורה בפי, פרט לאוצר מילים זעום.
המוקיונים מתקרבים ומתרחקים אחד מהשני
בתנועה סיבובית. אני נזכר באותם שעורים
בבית הספר התיכון, אודות האנרגיה הקינטית
מהירות החיכוך והתנועה
ומסה מתחלפת
המוקיונים נשארים באותה מסה בדיוק
שבעים קילו האחד
ושמונים קילו האחר
דיאטה היא מטרד ידוע
במיוחד לליצנים הדוברים רוסית
באמצע דיזנגוף.
דיזנגוף כמעט ריקה
רוב התיאטראות כבר סגורים
גם בתי הקולנוע
אני חושב על האבסורד בחיים
על שני המוקיונים לידי
על כך שאנו כבר שעה יחד
דוברים שפות שונות
על שיר העם הצועני
שהם שרו קודם לכן
שהיה מוכר לי
אולי מבית סבא
למרות שסבא לא היה צועני
אלא חזן.

השחר עלה
המוקיונים התפזרו תוך כדי ריקוד ושירה
נשארתי לבד באמצע דיזנגוף
מביט על האנשים הקמים לעבוד
אני לא עובד
הולך בטל כמו אותם ליצנים
השרים ונהנים וקוראים תגר
על החיים.