כשהערב יורד על העיר התחתית של חיפה
אני מרגישה את הדרך לחגיגה,
יושבת על ארגז בדמות נעדרת
מלקקת קצפת בשיני נמר...

איש אחד עובר
אני חושבת שהוא מנסה לתקשר איתי,
אני הולכת איתו לטיול רגלי
וזה נחמד בגלל הסנדלים האדומים שקניתי אתמול.

אני חושבת שעכשיו תקופת החגים בגלל שיש שקט בחוץ
ואני מריחה את אווירת הקדושה.
האיש לוקח אותי לביתו ונותן לי שמלה שחורה מהממת, אלגנטית.

אני מתפשטת מול עיניו המורכבות - אך משהו בהן חסר.
אני מסתכלת על עצמי במראה ועיניי נוצצות,
הוא מושיט לי נעלי עקב שחורות
אך אני מתעקשת להישאר עם הסנדלים...

הוא תופס את ידי ואומר: "את פשוטה כמו שאת מיוחדת".

אנחנו נכנסים למכונית ונוסעים במשך שעות ארוכות.
מצאתי חבילת עוגיות עם סוכריות קופצות במכונית ואכלתי.

הגענו למן סימטת יער שבצדדיה משתרעים עשבים ושיבולים...
יצאנו מהמכונית...
"שוב טיול רגלי?" אני חושבת לעצמי...

פתאום אני מרגישה גל חום מציף אותי-
אולי בגלל ההליכה הרבה וסנדל אחד כבר נקרע לי.

הגענו להר, הקפנו אותו.

שולחן ירוק, מפה צהובה, יין, צלחות עם עוף ורוטב אדום...
כד עם חמניות.

שנינו אוכלים בשקט.

"ארוחה כפרית ואני לבוש שמלה אלגנטית...
טוב נו, לפחות הסנדלים מתאימים לאירוע..."

הוא קם, לוקח פלפל אדום שקטף כאילו מהאוויר - מכניס לי אותו
לפה...
אני מחליפה את כל גווני האש והוא מנשק אותי בלהט...
אל תפסיק, אני מתחננת!

לפתע אני רואה ילדה קטנה עם תלתלים -
היא ברחה והוא מתעקש שאני נוטה לדמיין.

2 חוטים מהשמלה נתקעו בשורשים והשמלה נפרמת לי שלב אחר שלב
בזמן שהוא פותח לי את הרגליים.
הוא בודק אותי עד הלב, מאיר את הזוית בצורה מוגזמת...
מגיע ל...
שמיעת צלצול מחריש אוזניים של פעמון-

פתאום אני נופלת מהארגז למטה...
חוזרת למציאות!