וסיפור שהיה כך היה...
היה הייתה פעם, בממלכה רחוקה, נסיכה יפת מראה בשם ג'וזפין.
וג'וזפין הייתה ידועה בכל קצוות תבל בשל יופיה האלוהי, צחוקה
השובה ומבטה שהיה מהפנט כל מי שרק נתקל בו.
יום אחד נפלו פניה של הנסיכה והיא הסתגרה בחדרה.
מיטב הרופאים הובאו אליה מכל קצוות הממלכה אך אף אחד מהם לא
הצליח להסיר את דכאונה.
מיד יצא אביה המלך בהודעה חשובה:"למי שיצליח להשיב לבתי את מצב
רוחה - עד חצי המלכות!"
מאות אבירים ונסיכים מכל רחבי העולם הגיעו אל הנסיכה ג'וזפין
וניסו לשמחה אך ללא הצלחה.
אלפי ליצנים וקוסמים הגיעו אף הם בניסיון לשעשע את הנסיכה, אך
ללא הועיל. הנסיכה ג'וזפין נשארה עצובה.
והנסיכה הייתה מסתובבת בחצר הארמון בפנים קודרות ומדי פעם אף
הייתה מזילה דמעה.
יום אחד הגיעה לגן המלך, התיישבה על אחד הספסלים ונרדמה. לאחר
זמן לא רב התעוררה ג'וזפין למשמע צלילי גיטרה ענוגים.
הצלילים הקסומים כה ערבו לאזנה ומייד הורתה למשרתיה להביא אליה
את מי שמנגן כה יפה.
המשרתים הלכו בעקבות הצלילים ומייד הגיעו לאותו אחד, בחור
כחוש, לבוש טלאים, ביישן וצנוע, והביאוהו אל הנסיכה.
"מי אתה?" שאלה הנסיכה
"אני ליצן המלך של המלך, נתין נאמן" ענה לה
"ואיך קוראים לך, נתין נאמן?" שאלה הנסיכה
"ג'וקר. אך חברי קוראים לי ג'קי, נסיכתי." ענה לה
"נגינתך מאוד קסמה לי, האם תואיל בטובך ותנגן לי קצת?" שאלה
הנסיכה,
והליצן ענה "בשבילך נסיכתי, הכל!"
ג'וזפין התיישבה על הקרוסלה והזמינה את הג'וקר לשבת לצידה.
הג'וקר התיישב על הקרוסלה לצד ג'וזפין שאל: "שאתחיל?"
הנסיכה הנהנה בראשה והג'וקר התחיל לנגן.
הג'וקר ניגן לנסיכה, וניגן וניגן וניגן... והנסיכה החלה לשיר
ולרקוד ונורא נהנתה והעצב היה ממנה והלאה.

ובכל יום היו נפגשים הנסיכה והג'וקר על הקרוסלה בגן המלך הוא
היה מנגן לה והיא הייתה כל כך מאושרת.
והג'וקר ניגן כמו שלא ניגן מעולם, הוא נתן את כולו והוא לא רצה
דבר בתמורה, רק לראות את הנסיכה שלו מאושרת. צוחקת.
היה לה מן חיוך מכשף כזה שהיה ממיס לו את הלב.
לאט לאט נפל הג'וקר בקסמה של הנסיכה ג'וזפין והתאהב בה.
והימים חלפו והג'וקר הרגיש שהוא נסחף באהבתו אליה, אבל לא היה
אכפת לו, לא היה דבר שהוא יכל היה לעשות כדי לעצור את זה.
דמו היה לוהט בקרבו כשהיה סופר את הדקות עד לפגישה הבאה שלהם
וכל שנייה שהייתה עוברת לו בלעדיה נמשכה כמו הנצח.
הוא היה חושב עליה ביום וחולם עליה בלילה. הוא חי אותה 24 שעות
ביממה והקדיש לה את עצמו אך היא לא ידעה זאת.
היא הייתה שמחה ומאושרת ונהנתה מכל רגע.

והקיץ עבר והחורף הגיע, והחל להיות קר בחוץ.
ג'וזפין נכנסה לארמון והזמינה את הג'וקר שיבוא איתה. היא
התיישבה על הכיסא שלה ושאלה: "התנגן לי?"
והג'וקר, ללא היסוס, התקרב עם הגיטרה שלו אל הנסיכה, עדיין
המום מעצם היותו בארמון המלך, התיישב על הכיסא ליד ג'וזפין,
והחל לנגן.
"רגע רגע רגע! מה אתה עושה טיפשון?" שאלה הנסיכה
"אני מנגן לך, נסיכתי" ענה הג'וקר "נגינתי אינה מוצאת חן
בעינייך? אני יכול לנגן לך מנגינה אחרת, רק תבקשי..."
"לא, מה פתאום, נגינתך מאוד נעימה, אך אינך יכול לשבת כאן
לצדי" אמרה ג'וזפין.
"וכי למה זה, נסיכתי?" שאל הג'וקר.
"מפני שאתה אינך נסיכי!" ענתה לו.
"והיכן זה נסיכך בר המזל" שאל אותה והנסיכה ענתה
"אינני מכירה אותו עדיין, אך כשיבוא, הוא שישב לצידי!"
מיד קם הג'וקר, צייתן כתמיד, התיישב על השטיח לרגלי הנסיכה,
והמשיך בנגינתו, שיר אחרי שיר, את כל השירים שידע...
"ניגנת פעם לנסיכה, ג'קי?" שאלה ג'וזפין.
"לא" ענה לה "ניגנתי פעם למנקת בית ופעם למשרתת, אך לנסיכה -
עדיין לא."

והחורף חלף לו והאביב הגיע.
וביום בהיר אחד, כשניגן הג'וקר לג'וזפין על הקרוסלה, אמרה לו
ג'וזפין: "תנגן לי מנגינה אחרת, את זו אני כבר מכירה"
ומיד החל הג'וקר לנגן לנסיכה מנגינה אחרת.
"גם את זו שמעתי כבר!" אמרה.
חשב הג'וקר וחשב והחל לנגן מנגינה אחרת, אך גם את זו הכירה
הנסיכה.
"אני מצטער נסיכתי" אמר " אך ניגנתי לך הכל! לא נכתבו יותר
שירים בכל הממלכה!"
והנסיכה ג'וזפין החלה להשתעמם.
"אז בוא נשחק משחק!" אמרה.
"איזה משחק?" שאל הג'וקר.
"תופסת!" ענתה לו.
אך הג'וקר לא הבין מדוע הוד מלכותה רוצה לשחק איתו תופסת.
כלומר הוא ידע לשחק תופסת והוא היה משחק תופסת עם חבריו, אך
הוא לא חשב לרגע שמן הראוי לשחק בתופסת עם נסיכה.
"אבל אנחנו יכולים ליפול, ללכת לאיבוד, להיפגע. אני לא רוצה
לשחק איתך תופסת" אמר הג'וקר.
"אתה מסרב לי ?" פיתתה הנסיכה
"לעולם לא נסיכתי!" אמר לה.
"אז תתפוס אותי אם תוכל!" אמרה ג'וזפין והחלה לרוץ. אך הג'וקר
היה מבולבל ולא זז ממקומו.
הוא חשב לעצמו: "וואו! מי היה מאמין? אך מי אני שארדוף אחרי בת
המלך?..."
כשג'וזפין ראתה שהוא לא זז אמרה לו: "אז אני אתפוס אותך!
תברח!"
אך הג'וקר לא זז.
הוא לא הבין. לא העלה על דעתו...

מהר מאוד התייאשה הנסיכה. היא התיישבה ליד הג'וקר בפנים
עצובות.
"מדוע תעצבי, נסיכתי?" שאל הג'וקר.
"סתם" השיבה, "לא חשוב".
"אני מצטער נסיכתי, אך אינני יודע לשחק תופסת עם נסיכות" אמר
הג'וקר.
"באמת חבל..." אמרה ג'וזפין.
"תלמדי אותי?" שאל הגוקר, אך הנסיכה לא ענתה, רק משכה
בכתפה...
שתיקה רועמת השתררה בגן.
"את  שונאת אותי..." אמר הג'וקר במרירות.
"בכלל לא!" ענתה ג'וזפין, "להיפך! אני דווקא מאוד אוהבת...
להיות איתך..."

הבין הג'וקר שנסיך, הוא כבר לא יהיה, ושהוא לא יכול להישאר, אך
לפני שפנה ללכת אמר לג'וזפין:
"נסיכתי, לליצן הבא שלך , אם תרצי לשמח אותו, תני לשבת על
הכיסא שלצידך, להרגיש קצת כמו הנסיך שלך, עד שיבוא האמיתי.
אין לך מושג כמה זה עושה טוב לליצנים..."