ראובן יקירי.
אני יודעת שאתה חושב שאני מתעלמת.
יעזור אם אגיד שטעות בידיך? אני מאמינה שלא.
אבל אומר בכל זאת.

אני יודעת שאתה חושב שאני לא כנה.
אני לא יודעת מתי שיקרתי לך,
מה היה האינטרס שלי לשקר לאדם שעוד לא פגשתי, אדם שלא יודע איך
החיוך שלי, או האצבעות שלי, או איזה פרצוף אני עושה כשאני
משקרת.
אני יכולה להגיד לך שיש לי חיוך על הפנים כשאנחנו מדברים,
אתה מצחיק אותי,
וזה לא שקר ולא מזוייף.

אני חושבת שלעיתים אני כנה איתך יותר מדי.
ואתה... גם אם אתה לא שם לב, יודע היטב איך ללחוץ על נקודות
כואבות, דברים ששיתפתי ולא הייתי צריכה.

אני יודעת שאתה תצחק על המכתב הזה,
אולי תזלזל.
אבל לא אכפת לי.
יותר.

רוצה אמת?

הכל מבולבל לי עכשיו.
רע לי עם כל דבר שאני עושה,
רע לי עם המשפחה שלי,
ואני כל הזמן רק רוצה לעוף מפה,
לברוח,
למקום שאף אחד לא מכיר אותי.

אנשים שאני מדברת איתם מזכירים לי טעויות שעשיתי, שהיום צורבות
לי יותר מאי פעם.
גם אתה.
מזכיר לי טעויות, שהייתי רוצה לשכוח.

הפלאפון שלי על שקט במשך רוב היום,
אני מתנתקת.
לא ממך,
מהעולם.

אני לא מדברת עם חברים,
עם אנשים שרוצים בטובתי,
ואתה, גם אם אתה רוצה בטובתי, אתה לא מראה את זה.
ולכן, אולי אני לא עסוקה בכלום,
אבל רוב שעות היום הן שעות שאם אדבר בהן עם אנשים, במיוחד
כמוך, אולי אפרוץ בבכי. אולי.

אולי אני ילדה קטנה,
אולי אני לוקחת דברים קשה מדי.
אולי זו רק תקופה.

הפעמים האלו, בהן אני עונה לך,
הן פעמים שהדברים הטובים מתגברים על הדברים הרעים,
שעל הפחד הזה מלפרוץ בבכי מול אדם זר, מתגבר הרצון לשמוע אותך,
לצחוק.

זהו.
זו האמת.
אתה יכול ללעוג לה,
או לפקפק בכנותי.
אתה יכול.

שיהיה לך יום טוב.
מעיין.