אני לא מפחד מהמוות.
עובדה.

אני לא יודע למה - בעצם... אני כן.

מהלך חיינו מתחיל כך:
אנחנו נולדים.
ברגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים לכאוב.
אנחנו מתחילים להרגיש.
נכון - יש כאלה שטוענים שגם לפני הלידה אנחנו מרגישים, אבל אז
הסביבה לא יודעת. ובלי תגובת הסביבה - זה פשוט לא זה...
איפה הייתי? כן. נולדים.
מכאן אנחנו מתחילים להתבגר - העצמות גדלות (וזה כואב), השיניים
גדלות (וזה כואב), הרגשות מתבגרים (וכנראה שזה אחד הדברים הכי
כואבים שיש!).
עכשיו אני שואל את עצמי: "אופטי, אם ככה - אז אנחנו סובלים
במהלך חיינו המוקדמים?" - ואני גם עונה. כן!
נכון - לא הכל סבל, אבל את הכאב אנחנו תמיד זוכרים.

נצא מהינקות - כי אין לי כח לפתח את זה. (תרגישו חופשי -
ילדים, נסו את זה בבית, על אמא, אבא, והכלב דודלי)

גיל ההתבגרות: מה לא כואב בהתבגרות? אנחנו במהלך כל הגיל הזה
של 9-17 סובלים. בהתחלה מהצקות של ילדים בבי"ס, חטיבת-ביניים,
תיכון. אנחנו מתחילים להתפתח (דגש על אלה שמתחילות). אנחנו
משתנים מכל בחינה אפשרית - כמעט. הקול משתנה, הגובה קופץ, יש
אפילו כאבי גב בגיל הזה - שפשוט נוצרים מהתפתחות פתאומית של
העצמות!, הגוף מתפתח (אני לא אפרט - כי אני זכר, ומה לעשות -
אני נהנה להמנע מנושאים אלו...). מה לא משתנה? הכאב והסבל.
הם תמיד שם.
מהרגע שאנחנו נולדים - ועד ההתבגרות, החיים מלאים בסבל.
סבל הגדילה - פיזית, הגוף וכל הדומה לזה.
וסבל הגדילה - נפשית, רגשות שמתגלים, מסתתרים, מודחקים,
מוחבאים, נעלמים, מתלקחים, וחוזרים.
אני עוד לא בטוח מה יותר מכאיב - אבל אני נוטה לכיוון השני.

ועכשיו נגיע ל18 ומעלה, שלדעתי, מי שהגיע לגיל הזה צריך להיות
מאוד אמיץ, וחזק אופי. או טיפש בצורה אבסולוטית.
במדינה המקוללת הזוז שלנו, אנשים נוטים למות בגילאים 18-35,
סטטיסטיקה נטו - אבל עדיין מאיים.
אנשים מתים ברגע שהם מספיק מבוגרים כדי להרגיש, ולהבין, מספיק
בוגרים כדי להתחיל לדעת. ומספיק צעירים בשביל לעשות, בשביל
לרצות שיהיה שינוי, שיקרה משהו.

ועכשיו לפינלה הגדול: למה אני לא מפחד למות.
הסיבה שאני לא מפחד למות היא כזו. המוות סופי. אין אחריו כלום
(מודע), אין שום כאב, אין שום דבר שיכול לפגוע.
מצד שני (של המוות) החיים. מלאים סבל וכאב, גם אנשים גוססים -
עדיין חיים. גם צמחים - עדיין חיים. והם ימשיכו לסבול - עד
שימותו, ואז יפסיקו.
תחשבו על זה - לא לסבול יותר - לעולם!, פשוט חלום.

אל תחשבו אפילו לרגע שאני רוצה למות, חס וחלילה. אני לא מרגיש
מוכן לזה (עדיין), ואין בי כוונות להאיץ את חוסר הכאב הזה.
למרות הכל - יש כאב שמנחה אותנו. יש גם סבל טוב.
אפילו פחד זה דבר טוב - כי הוא מגן עלינו.

אולי בגלל זה אני לא מפחד מהמוות...

אני לא רוצה הגנה.