קמתי בבוקר, לא כמו בוקר רגיל, זה היה יום ההולדת שלי, קמתי
מהמיטה נעלתי כפכפים כדי שלא יהיה לי קר והלכתי לצחצח שיניים.
פתחתי את הדלת, ונכנסתי. ציצחצתי שיניים מהר, לא טרחתי אפילו
להסתכל במראה. הלכתי לחדר להתלבש ופתאום הרגשתי דקירה בגב, לא
כואבת אפילו מענגת אפשר להגיד.
בדרך כלל לא לוקח לי זמן להתלבש לבצפר ובדרך כלל אני אפילו
ממהרת אבל היום... היום זה משהו אחר, היום זה היום הולדת שלי,
אני יכולה להרשות לעצמי לאחר. הרגשתי שאני בעננים. יצאתי מהחדר
כדי לאכול וראיתי את אמא אבא וכל האחים ביחד בוכים. נגעתי
בכתפה של אמא ושאלתי אותה " מה קרה לך?" היא הייתה קפואה..
כאילו הזמן עצר וקפא וכל המשפחה שלי קפאה איתו. פתאום ראיתי
הרבה שוטרים מסביב.  לא טרחתי אפילו לשים אליהם לב. ניסיתי
לדבר עם אמא אבל היא לא הקשיבה לי. היא רק חיבקה את אבא והאחים
, כאילו אני לא קיימת, הם התחילו לבכות. כל כך כעסתי.
חשבתי שהם שכחו את יום ההולדת שלי, רתחתי מכעס, צעקתי, והם
כאילו לא שמעו. רקעתי ברגליי בדרך החוצה. פתחתי את הדלת ונתתי
מבט קטן לעבר אמא שעכשיו הסתכלה בתמונה המשפחתית על השיש. היא
הסתכלה עליי במיוחד, לא הבנתי למה והמשכתי לכעוס. היא התחילה
לבכות, ולא הבנתי למה היא לא אומרת לי מזל טוב, או אפילו לא
מברכת אותי לשלום. היא מילמלה "שירי, שירי... למה עשית את זה?
את חסרה לי כל כך!"
לא הבנתי למה היא בוכה וצעקתי "אני כאן, אני ממש לידך!" אבל
כאילו היא לא שמעה. יצאתי החוצה וטרקתי את הדלת. ברגע שיצאתי
החוצה הרגשתי כאב עז מפלח את גופי, ונפלתי על הרצפה. הכאב דעך
מעט, אך עדיין לא יכולתי לקום. זה נראה כאילו שכבתי שם, מחוץ
לדלת, כל כך הרבה זמן. שעות על גבי שעות. אבל כשהסתכלתי בשעון
עברו רק חמש דקות מאז, זה אומר שאני עדיין יכולה להספיק להגיע
לבית הספר ולא לאחר.
קמתי מהרצפה. הרגשתי סחרחורת קלה, אך התחלתי לרדת במדרגות. ככל
שירדתי יותר ויותר הרגשתי שיותר קר לי. לא הבנתי למה, כי היה
לי נעים לפני כמה רגעים. "חבל שלא לקחתי מעיל".
רק רציתי כבר להיות עם החברים שלי, שרק הם יכולים להעלות את
מצב הרוח שלי ולעודד אותי. המשכתי לרדת במדרגות, והרגשתי שהן
נמשכות עוד ועוד... כאילו שלא נגמרות.
כמעט שכחתי לגמרי את הכאב מהנפילה שלי ואת כל השוטרים שהיו
בבית כשאמא בכתה, עדיין, כשכבר הייתי בלובי, לא הסתכלתי במראה
כי מיהרתי, כשהייתי שם חשבתי על השוטרים. "למה היו השוטרים
בבית? מה הם עשו שם?" אבל אמרתי לעצמי שוב "נו טוב... לא
חשוב."
יצאתי מהלובי ושוב, כאב עז מפלח את גופי, ושובר את נשמתי לאלפי
רסיסים קטנים שאיני יכולה לראות, ואילו יכולתי לראות אותם, גם
אז לא הייתי יכולה לאסוף את כולם, אך הפעם הייתי מוכנה. לא
נפלתי על הרצפה, וגם לא צעקתי, עמדתי במקום וסבלתי את הכאב כמו
ילדה גדולה. הכאב התחיל להעלם לאט. כבר הבנתי שאני עומדת לאחר
לבית הספר, אז לקחתי את הזמן שלי.
ראשי עדיין היה מסוחרר טיפה מהכאב. הרמתי אותו וראיתי מולי
הרבה ניידות משטרה, ואמבולנס, ואז... ראיתי על הרצפה את הדבר
שאני הכי מפחדת ממנו. על הרצפה, ראיתי גופה, כמו בסרטים - גופה
שרועה, עטופה בשקית ניילון שחורה.
זה הדבר שפחדתי ממנו הכי הרבה! השקית השחורה הייתה מונחת על
הרצפה ולידה עמדו הרבה שוטרים ורופאים, לא הבנתי מה זה יעזור,
כי מה שנמצא שם כבר מת. ניגשתי לאט לאט לגופה, לא יודעת למה,
הרגשתי מחוברת לגופה, כאילו הכרתי אותה מאיפשהו. כאילו פגשתי
אותה במקום מסוים.  התקרבתי ועמדתי לפתוח את השקית ולפתע שני
שוטרים ואחות הרימו את הגופה והכניסו אותה לאמבולנס. ראיתי
שלולית דם מסביב, פחדתי... שאלתי את השוטרים "מה קרה כאן? אתם
מוכנים להסביר לי מה קרה כאן?" אבל השוטרים לא ענו לי, בדיוק
כמו הוריי ואחיי הקטנים. לא האמנתי! ברגע זה שכחתי את כל מה
שקורה ונתתי את הריצה הגדולה של החיים שלי! כל כך כעסתי על
העולם! על אלוהים! שכל כך אסונות קוראים לי באותו היום, שוכחים
את היומולדת שלי, לא מדברים איתי, שוטרים בבית שלי, שוטרים
מחוץ לבית שלי.
זה יותר מידיי, אמרתי לעצמי. סוף סוף הגעתי לבית הספר,
כשנכנסתי לבית הספר, הוא היה הומה אדם, כמו בכל יום, זה כבר
הרגיע אותי קצת. הגעתי בשעה השנייה של היום. בדיוק לפני שעמדתי
להיכנס לשיעור השני, שכמעט התחיל, ראיתי את המנהלת מולי.
ציפיתי שתגיד לי משהו על האיחור שלי, שתיתן לי עונש,
תצעק,משהו, רק שתשים אליי לב, אבל לא... גם היא לא דיברה איתי.
זה היה מוזר מידיי כבר.
נכנסתי לכיתה שלי, כל התלמידים דיברו בינהם, צחקו ושרו כמו
תמיד לפני שהמורה נכנסת. הם לא שמו לב אליי. אפילו גל - החברה
הכי טובה שלי, ישבה ודיברה עם בן וטל בצד. "למה הם לא שמים
אליי לב?" היה בא לי לבכות, כל כך היה בא לי לבכות באותו הרגע!
אבל שמרתי הכל בפנים. מצב הרוח הטוב שלי ירד מרגע לרגע. הכל
הידרדר.
פתאום המורה נכנסה וכל התלמידים התיישבו במקומם. היא נראתה כל
כך עצובה! "שבו בבקשה תלמידים... יש לי הודעה חשובה לבשר לכם,
ואני בטוחה  שהיא תהיה מצערת..."
התלמידים התלחששו, והיא ביקשה שקט - והתלמידים השתתקו. וכך גם
אני. ניסיתי לדבר עם גל אבל היא לא הקשיבה לי. המורה שלי
התחילה לדבר בקול העצוב שלה ששמור למקרים של מכות בין תלמידים
ואמרה: "תלמידים, היום בבוקר, שירי כהן נמצאה מתה מתחת לחלון
ביתה". לא האמנתי למה שאני שומעת כי, "כי אני שירי כהן! ואני
לא מתה! אני לא מתה! אני יושבת כאן ממש מולך! אני לא מתה!"
התחלתי לצעוק ולבכות והיא לא שמעה. אמרתי לעצמי ש"זה לא יכול
להיות, אני לא מתה! אני לא מתה!" חזרתי הביתה בריצה, וכל
השוטרים כבר לא היו שם, רק שלולית הדם שראיתי בבוקר. עליתי
הביתה בריצה, וכבר היה צהריים. הבית היה שקט כל כך, כל כך. רק
אני והבכי שלי נשמע מהדהד בבית. רצתי לחדר שלי וטרקתי את דלתי.
התחלתי לבכות שוב. נשכבתי על המיטה שלי ושוב חזרתי על המילים:
"זה לא יכול להיות לא יכול להיות... הרי למתים יש עיניים לבנות
ללא אישונים... ללא חום ואהבה... ולי? עיניי התכולות מראות
הכל... "ככה תמיד אמרו לי. פתאום הטלויזה נדלקה וקלטת וידיאו
התחילה לפעול.

ראיתי את עצמי, פותחת את עיניי התכולות כפני השמיים, ירד גשם
בחוץ והגשם ירד ונקש בחוזקה על החלון, והרטיב את השטיח, אני
רואה את עצמי קמה מהמיטה, לאט לאט כדי לסגור את החלון, אני
מנסה לסגור אותו ומבחינה במשהו למטה. אני מתכופפת ו...  ופשוט
נופלת למטה והנה שוב... תחושת הנפילה העזה והכאב ששובר את
נשמתי לאלפי חלקיקים.
אני נופלת, אמרתי לעצמי, אבל עדיין לא האמנתי בזה שאני מתה. לא
הרגשתי את רגליי. נפלתי. וראיתי את עצמי שוב בחושך מוחלט.
מצאתי את עצמי על המיטה שלי, פתחתי את האור, הייתי חייבת לברר
עם אני, עם אני באמת מתה. קמתי מהמיטה, ניגשתי לאמבטיה וסגרתי
את הדלת, פתחתי את האור והרמתי את מבטי אט אל המראה.
צעקתי, וצעקתי הייתה כברק שפילח את השמיים לשניים!
יכולתי לראות את עיניי שלפתע היו לבנות, כמו שתי פנינות יפות
ובוהקות, עיניי כבר לא תכולות כמו פני השמיים. עכשיו הבנתי למה
אמא לא ענתה, ולמה היא לא שמה לב אליי ולמה גל, למה היא היא לא
הסתכלה עלי אפילו.
אני מתה. דבר שרציתי כל כך הרבה זמן.
אך לא ציפיתי אליו ביום היחיד בשנה שאני כן שמחה בו. יום
הולדתי...


מתי אני אעלה לשמיים? אולי אני חייבת להישאר כאן?! לרדוף את
הבית לתמיד?! כל המחשבות האלה התרוצצו במוחי ועכשיו, עכשיו אני
כאן, לתמיד.