"חמש זכוכיות בדידות!"
"סליחה?" - הגבתי בנימוס, כי לא ממש הבנתי מה הגמד הזה רוצה
ממני.
"לא שמעת? תן לי בבקשה חמש זכוכיות בדידות. נראה לי שאני צריך
להיות קצת לבד. חוץ מזה מה איכפת לך? אתה נראה  כמו אחד שיש לו
הרבה כאלה."
הסתכלתי מסביב. התחיל לרדת גשם. הכל נראה די רגיל, הרחוב התמלא
באנשים ומטריות בשלל הצבעים החלו להתרוצץ לידי. נהיה קצת קריר,
בכל זאת, עכשיו חורף, את זה אני עוד זכרתי. אבל מה, לכל
הרוחות, רוצה ממני הגמד הזה עם הגלימה המוזרה?
"הלו! מה קורה איתך? אתה יכול לתת לי את מה שביקשתי סוף סוף?"
- התעצבן עליי הגמד.
"אני לא יודע מה אתה רוצה ממני..." - קצת נעלבתי, כי באמת לא
ידעתי.
"תגיד לי אתה מסטול? פשוט תושיט את היד לכיס ותביא לי כבר את
הזכוכיות המטופשות" - עכשיו הוא באמת צעק.
הייתי בהלם מהחוצפה שלו, אך בכל זאת חפרתי בתוך הכיס של המעיל.
באמת היו שם כל מיני דברים שאין לי מושג איך לתאר אותם. הוצאתי
מהכיס כמה זכוכיות בצבע אדום שנראו ממש כמו מטבעות של שקל.
"תגיד לי, איפה אתה חי? אלה זכוכיות כעס, כאלה יש לי מלא." -
הוא התעצבן שוב.
עוד פעם הושטתי את היד, הפעם לתוך הכיס השניה והוצאתי כמה
מטבעות שקופות לגמרי והיו שם באמת הרבה.
"עכשיו אתה מדבר, רק תן לי עוד אחת" - עכשיו הגמד היה מרוצה.
הוצאתי לו עוד זכוכית אחת והושטתי אותה אליו.
"מצוין" - חייך אליי הגמד.
"סלח לי" - פניתי אליו - "מה זה הדברים האלה? ולמה הכיסים שלי
מלאים בהם? אני לא זוכר ששמתי אותם שם."
"אתה באמת מוזר" - גיחך הגמד - "אף פעם לא ראיתי בן אדם שלא
יודע מה זה כסף"
"זה כסף? כסף זה לא מה שמרוויחים בעבודה או מלווים מהבנק?"
"אתה חי בסרט, זה מזמן לא באופנה. כבר אלפי שנים יש את
הזכוכיות. זכוכיות הרגש. לכל אחד יש כסף לפי הרגשות שלו. זה
מאוד פשוט - זכוכיות בצבע אדום זה כעס, שקופות זה בדידות,
כחולות זה אהבה ובקיצור כל שאר הבולשיט."
בחיים שלי לא שמעתי משהו יותר מוזר מזה. מה הגמד הזה מקשקש?
"טוב, תודה בכל מקרה" - הוא חייך אליי שוב - "ו... תתעורר
כבר." פתאום הוא נעלם ואני נשארתי לעמוד בין המטריות והאורות
של בתי הקפה. יוצא לי לפגוש טיפוסים מוזרים, אבל אחד כזה, מוזר
מדי, אפילו בשבילי.
נכנסתי לאחד מבתי הקפה בפינת הרחוב. תמיד אהבתי אותו, אני זוכר
עוד שאני וגיא היינו באים לכאן, לפחות פעם בשבוע. כמובן שזה
היה לפני שהוא התחתן עם לילך. היא דווקא די חמודה, אבל היא
הרסה אותו לגמרי. עכשיו אני מדבר איתו פעם בחודש וגם זה במקרה
הטוב.
הסתכלתי על התפריט המוכר וראיתי כתובת ענקית - "כאן מכבדים רק
זכוכיות אהבה. אתכם הסליחה." שוב הייתי בהלם. אולי הגמד הזה לא
היה עד כדי כך מטורף. חיפשתי בכיסים אחר זכוכיות בצבע כחול
ומצאתי רק שתיים. זה הספיק לי לשלם על אספרסו ואבטחה, למלצרית
השארתי זכוכית צהובה.
יצאתי המום מהבית קפה אל תוך הגשם. כאילו שיום אחד כל העולם
השתגע ורק אני נשארתי שפוי. החלטתי שהספיק לי להיום וחזרתי
הביתה. מזל שעוד נשארו לי סיגריות. נכנסתי לחדר ולא האמנתי לכל
מה שראיתי. אף פעם לא היה חסר לי כסף, אבל מעולם לא ראיתי כזאת
כמות של מטבעות זכוכית מפוזרות ברחבי החדר הריק. ורובן שקופות
או אפורות.
הדלקתי סיגריה והתחלתי לשוטט בין המספרים בתוך הפלאפון, לחפש
מישהו לספר לו את הכל. התקשרתי ליעל, אולי היא תבין אותי. איתה
זה בכלל סיפור, פעם הייתה לנו אהבה או משהו כזה.
אחרי חמישה צלצולים שמעתי אותה, אומרת "הלו" קצת ישנוני. כל כך
שמחתי לשמוע את הקול שלה, כאילו שהיא הייתה השריד האחרון של
שפיות שנשאר בעולם. לא ידעתי איך להתחיל ופתאום היא המשיכה:
"היי!!! עבדתי עליכם, אני וירון זכינו בעשרת אלפים מטבעות אהבה
ונסענו לסוף שבוע רומנטי בוונציה. אשמח לדבר איתכם כשאנחנו
חוזרים. ביי!!!" אחרי הנאום המרגש הזה שמעתי ביפ מעצבן, אף פעם
אל ממש אהבתי ביפים אבל זה היה אחד מעצבן במיוחד. דמיינתי את
עצמי נלחם איתו, עם חרב ענקית, כמו בסרטים, מוריד לו את הראש.
אבל הראש התגלגל לאט לכיווני ונעצר, ועדיין החיוך לא ירד
מפניו. זה היה ביפ מעצבן!
יעל לא ענתה לי, הסיגריה נגמרה ומצאתי את עצמי מוקף זכוכיות
שקופות ואפורות. יצאתי למרפסת החשוכה, הכל נראה כרגיל, הים
נישק את החוף וההרים ליטפו את העננים השחורות של הלילה, כמו
בכל ערב אחר. קצת הצחיק אותי המצב הזה שפתאום כולם השתגעו על
זכוכיות, אפילו קצת חייכתי לאחד הכוכבים. חשבתי להתקשר לגיא,
אבל זה שוב נראה לי מטופש, הוא הרי הפסיק להבין אותי עוד לפני
שנתיים.
נכנסתי לחדר וחיפשתי את המזוודה ששמרתי לעצמי למקרה שבוקר אחד
ארצה פשוט לעוף מכאן לאנשהו.  נראה לי שהבוקר הזה הגיע, רק
משום מה זה היה ערב. רציתי לבדוק אם כל הכסף שהשארתי שם עדיין
במקום, ואחר-כך לעזוב עם זה לכל הרוחות. כשפתחתי את המזוודה לא
ראיתי את הערמות המסודרות של שטרות, אלא ערמות של מטבעות
זכוכית שקופות. היה שם הון של זכוכיות שקופות, היה לי הון של
בדידות.