"והיא ניגשה אליו, לאט לאט
כמו נסיכה, נראית תמימה
ואמרה:
הבט בעיני.
הבט בעיני ואמור לי מה רואות עיניך, אמור לי מה לבך מרגיש
ואמור לי מה אתה חושב.
והוא ענה לה:
בעיניך אני רואה עצב, או שמה פחד, או שמע בהלה, או שמה תסכול.
חיפוש, תשוקה לסימפטיה, לליטוף, לאהבה. למישהו איתן ויציב
שיעמוד על ידך ויוכל לחלוק איתך את חוויותיך. אני רואה רצון
למחסה, לחום. אבל גם בריחה, היפגעות. ילדה בוכה - ילדה בוכה
שאף פעם לא בוכה. רק בפנים.
זאת אני רואה בעיניך.
בלב אני מרגיש בלבול, סימפטיה, אהבה, חום, חד, חרדה, תסכול,
נואשות, בריחה. אני מרגיש מוסבב והעולם אינו עומד. הוא מסתובב
בקצב מטורף עד כדי שכרון. שכרון פנימי. אני מרגיש אבא, אבל אני
גם מרגיש רצון להיות עצמי. לברוח. להתבודד. אל הטבע.
ומחשבתי?
מחשבתי מתנדנדת בין הפחד לאהבה, אין הבלבול לסימפטיה, בין הלבד
לביחד, בין התסכול לרצון, בין עצמי, לעצמי.

וכיצד אדע מה לעשות - שסלט כזה מתרוצץ בליבי, במחשבותי ובעיניך
- הרואות אותי?"