בזמן האחרון אני כותב הרבה על ה"וורד". שתי מילים ומוחק. פסקה
שלמה, ואז מפסיק. לעולם אין להן סוף. המון מילים נחות על
ה"הארד דיסק" שלי ותופסות הרבה מקום בזיכרון, שגם ככה די מלא.
מדי פעם אני מסנן קללה באנגלית לכיוון המסך וזורק את המקלדת
באלימות, והחתול שלי, שחושב שהקללה מיועדת אליו, נעלב, זז
ממקום מושבו ליד המחשב, ובורח לחדר השינה שלי. בדרך כלל אחרי
שתי דקות הוא חוזר. גם לו משעמם לבד. בכלל, אני תמיד לבד. גם
שיש איתי המון שלם, אני לבד. גם שאני עם בחורה אני לבד (ואולי
בגלל זה לא מגיעות לכאן הרבה כאלו, אבל ניחא). אז אני לבד,
מלנכולי וסופר גרוע. לא משנה מה שתגיד האמא הפולנייה שלי,  My
life sucks , פסיק, נקודה.
אז בלילה סגריר אחד החלטתי לנתח מה מקור הבעיה שלי. ניתחתי
בניתוח כירורגי מורכב ביותר אופן הכתיבה שלי, שמתי לב שלרוב,
קשה לי להתנתק מחיי הפרטיים.  אולי זו הבעיה שלי, העובדה שאני
לא יכול לנתק את החיים הפרטיים שלי מהיצירה שלי. את מי בכלל
מעוניין לקרוא על החיים שלי? על השנים בחטיבה? על הפילוסופיות
שהיו לי מאז שאני בן 13? ההתנכלויות בתיכון? רק אותי אולי גם
שונרא, אבל הוא כבר יודע על הכל. כבר שנים שאני מלמל מתוך שינה
רגעים מביכים שקרו לי ודיאלוגים מ"ממלחמת הכוכבים". אז מה הפלא
שאני גם כותב עליהם. מה הפלא שאני תקוע בעבר.
אני נהייה עכשיו קיטשי כמו החבר'ה מ"דוסון קריק". אני זוכר את
פרק הסיום של הסדרה כאילו הוא צפיתי בו היום. אחת מהדמויות
מתה, ושלוש הדמויות האחרות הסתדרו באורח פלא אחרי כל תלאות
משולש האהבה שלהם. בולשיט של סוף, מתקתק ומנסה להתחמק האווירה
ההוליוודית בה הוא נכתב. אבל אני עד היום מקווה לחיים כמו שהיו
להם בתיכון. בעצם, כולנו רצינו קצת מהחלום האמריקאי הזה. את
הנוער שם לא מטרידים פיגועים, ומצב כלכלי חרא. בכלל, ממש לא
אכפת להם מהעולם שמחוץ לעיירה הכל אמריקאית שלהם. בעצם, לאף
דמות בתוכנית אמריקאית כלשהי לא אכפת ממצב המדינה שלהם. הו,
אמריקה הגדולה! וזה מוזר, כי בכל תוכנית ישראלית עלילתית כלשהי
יהיה ביטוי למצב הכלכלי/ מדיני/ פוליטי. לא פלא ש- Reality
Shows  תפסו תאוצה ענקית בתחילת המילניום. היה להם הרבה חסך.
לנו לעומת זאת יש חסך ענק בדמיון פורה. חוץ מתוכניות כלכליות
של שרי אוצר למיניהם. שם יש הרבה...
אבל למה לי פוליטיקה עכשיו? אגב, גם משינה אני שומע, על תוכנת
שיתוף קבצים עתיקה, אין לי כח להכניס את הדיסק המקורי למערכת.
ככה זה בגילי המופלג, אין כוח לקום שני מטר לכיוון חפץ אחר.
עצוב, אני יודע, אני רק בן 25. על מועדונים על תדברו איתי
בכלל, ובשביל מה לי לקנות כרטיס להופעה כשיש את הדיסק? לעזאזל,
בשביל מה לי לצאת בכלל? שונרא תוקע בי עכשיו מבט מזלזל. הוא
צודק, יש לו כבר יותר חיי חברה מאשר לי. יש לו גם הרבה גורים
והוא לא משלם מזונות ושכר דירה. גוד, כמה שאני רוצה להיות
חתול. לא להחזיר אהבה למי שלא צריך.

שונרא תקע במחשב מבט מזלזל. הוא הסתכל עלי, ילל, מתח זנב
והתכרבל בתוך עצמו. מהסלון בקעו צעקות הטלויזיה שהרעישה וריח
של עוגת שבת היה באויר. אני הסתכלתי כלא מאמינה במסך, מנסה
להבין למה שונרא משתעמם. טוב, עכשיו יש סוף לסיפור. סוף סוף
הצלחתי לכתוב משהו...