אני תמיד יושב מחוץ לבית ומחכה לדוור שיגיע. לנו פה בארץ אין
סנטה קלאוס, אז אני מסתפק בדוור. יש לו שק גדול כזה עם מתנות
ואני והמשפחה שלי תמיד מקבלים רק את הברכות, בלי המתנות. לעומת
סנטה קלאוס הדוור הוא לא משהו אבל אני יכול להבין אותו כי אין
לו כרכרה ואיילים והרבה מתנות זה כבד. עדיין הייתי רוצה שיום
אחד גם לנו תגיע מתנה, אפילו קטנה מאוד.
אתמול אברי עבר ברחוב על האופניים האדומים שלו והסתכל עליי.
הוא שאל אותי מה אני עושה, אז אמרתי לו שאני מחכה לדוור. אברי
לא אמר כלום והמשיך להתגלגל ברחוב על האופניים שלו. הוא נכנס
לרחוב עם החנויות הקטנות ונעלם לי. חזרתי הביתה כי הייתי צמא,
אז סחטתי תפוז ישר לפה והתלכלכתי מאוד, אבל לא היה לי אכפת, כי
נשאר לי מיץ דבוק מסביב לפה ואפשר היה ללקק אותו גם הרבה זמן
אחרי ששתיתי ועדיין נשאר טעם.
חזרתי לרחוב כדי לחכות לדוור ואז מירי עברה במדרכה ממול עם
חברה שלה ועם סבא שלה על הכסא גלגלים. מירי והחברה שלה צחקו על
הסבא של מירי מאחורי הגב ואני לא הבנתי למה נותנים למירי לצאת
עם הסבא, כי היא מורידה את הזבל גם ככה 5 פעמים ביום. קראתי
למירי והיא נפנפה לי לשלום, עד שהיא שמה לב שהכסא של סבא שלה
מתחיל להדרדר ושהיא חייבת לתפוס אותו או שהיא כבר לא תוכל
לצחוק עליו.
נהיה לי חם מאוד, אז חזרתי הביתה לכמה דקות ושתיתי עוד תפוז.
חזרתי לרחוב וחיכיתי לדוור, עד שפתאום נעצרה מולי מכונית ואן
אדומה גדולה מאוד. יצא ממנה איש עם סרבל ושפם עבה מאוד, ששאל
אותי אם אני יודע איפה משפחת מוריקו גרה. אמרתי לו שאני זה
משפחת מוריקו והוא ביקש ממני לחתום על נייר, אז חתמתי. הוא
הוציא מתוך הואן האדומה הגדולה קופסה גדולה עם הרבה צלוטייפ
עליה, כדי שלא תשבר. הוא נתן לי את הקופסה וחזר לאוטו.
הוא נסע ואני נשארתי שם וחיכיתי לדוור.