אני תוהה, איך זה לחיות דרך עינך?
שבילי החיים פרוסים כשטיחים אדומים
ולשפתם צומחים עצי פרי עסיסים, מחכים
רק לך
שתטעם מהם ותמשיך ללכת.
ואתה ממשיך ללכת, זורם כמו הנהר הגדול.
ואם תתקל בסלע, פשוט, תחלוף על פניו
ותמשיך לזרום לאן שהמים יישאו אותך.
אתה לא ממהר, שאלות אין בפיך:
מתי נגיע?
לעבר מה אנו נעים?
מיהו זה הגורם לנהר לזרום בכיוון הזה?
אתה לא שואל.
ואתה מחייך. סתם. ללא סיבה הנראת לעין הגלויה.
הלא שמעת? אש מאכלת את עירך. הרחובות
צבועים בדם.
"אבל זה יחלוף".
אתה חושף את שיניך ומחייך,
מרים את ראשך לשמים וממשיך ללכת.
ואתה עובר הרים וגבעות, לא מוותר על פסגה
או עמק,
על פרח פורח או חיה מרפרפת בין השיחים.

ואני תוהה, אם אפגוש אותך, אולי אקלקל אותך?
עיניי רואות את האמת, ואולי זה עיוורון
כי חפרתי עמוק מדי, חקרתי רחוק מדי ולא מצאתי
תשובה.

שאלתי אותך: "איך זה מרגיש להיות אתה?"
ואתה חייכת, שכבת על גבך והסתכלת מעלה
ואמרת:
"למה אתה שואל כל-כך הרבה שאלות?"
ולא חיכית לתשובה.