הזונה של בית הספר. זה מה שהם חושבים, אני יודעת. אני יודעת
שלא משנה מה אני אעשה אני לא אצליח לשנות את זה, אז אני כבר לא
מנסה. אני פשוט זורמת עם זה. הם אומרים שרמוטה, זה מה שהם
יקבלו. אני לא ממש מרגישה את זה כבר. לאט לאט אני נכבית
מבפנים, וכל פעם מישהו אחר מצליח להכנס לתוך המעגל של אלה
שיכולים לומר באמת שהם מכירים אותי מבפנים. מצחיק. הם חושבים
תמיד שסקס זה משהו שיביא להם דרך להבין אותי, שאם שכבתי איתם
אז אני מכירה אותם, והם מכירים אותי. הפסקתי לנסות להסביר שזה
ממש לא ככה. לא ממש התחלתי, האמת.  זה לא התחיל ממשהו מוגדר,
נראה לי. לא הייתי היחידה בכיתה ט' שכבר לא הייתה בתולה,
ואנשים ידעו את זה, אבל דווקא אליי נדבק השם של הנותנת. אולי
זה בגלל הבנים שהייתי איתם. תמיד כאלה שלא יכולים לסתום את
הפה. אבל, אם לא רציתי שידעו, לא הייתי צריכה לעשות את זה. אני
לא מתביישת במה שעשיתי, אבל אולי כדאי שאני אתבייש. אולי כדאי
שיהיה איכפת לי מזה שאת שנות התיכון שלי אני מעבירה בהגנה על
השם הטוב שלי, שבעצמי הרסתי.
אולי זה עניין משפחתי. אולי אם את תוצאה של שרמוטה, את תהיי
בעצמך שרמוטה, לא משנה כמה תנסי לשנות את זה. לא שניסיתי.
דיברתי פעם עם מישהי על זה. דיברנו עליה ועל החבר שלה, ועל מה
הם עושים. כל דבר שלא יכניס אותי להריון, היא אמרה. אז לא נורא
אם אני עוברת על כללים של מישהי אחרת, נכון? זה לא שאני רוצה
להכנס להריון. זה לא שרציתי. אבל פאקים קורים. גם עם קונדומים,
וגם עם גלולות, וגם עם כל מה שהצלחתי להשיג באותו זמן. עכשיו
יש איתי מטען קטן, שלא יעזוב אותי אף פעם.
המטען שלי דווקא די חמוד, אבל אני לא חושבת שהייתי עושה את
הדברים אותו דבר עכשיו, אם יכולתי. למה? כי למטען שלי לא מגיע
להיות במצב ששמתי אותה. כן, אותה. עכשיו היא בת 12, גיל בת
מצווה, ואני רק מפחדת עליה כל רגע. אני לא רוצה שהיא תרגיש כאב
כמוני, לא בגיל כזה, לפחות. אני לא רוצה שמישהו ישכב איתה,
יכניס אותה להריון ואז יעזוב. מצד שני, עד כמה בדיוק אני יכולה
להגן עלייה? כמה זה כבר יעזור לה שאני אגונן עליה כל היום, ולא
אתן לה לחיות את החיים שלה? לא, עדיף לתת לה לעשות מה שטוב לה.
עדיף לתת לה לעשות טעויות משלה, אבל אם אפשר, באמת הייתי
מעדיפה שהיא לא תגדל. ז"א, שכן תגדל, אבל שתשאר ילדה מבפנים.
שתישאר הילדה הקטנה שלי שקראה לי לשבת לידה, כי היא לא יכולה
להרדם.
זה כנראה רק טינה על מה שקרה לי. הייתי רק בת חמש עשרה ומשהו,
ולמרות כל מה שעשיתי, הייתי תמימה. כל כך תמימה שאני לא יודעת
אפילו איך זה אפשרי. כי אם את שוכבת עם מישהו, בגיל כזה, את לא
אמורה לצפות שהוא יפגע בך? את לא אמורה לראות את זה למרות שהוא
אומר לך כמה שהוא אוהב אותך, וכמה הוא תמיד ישמור עלייך ולא
יפגע בך בחיים? כנראה שלא. או אולי כן, ואני סתם לא ראיתי את
זה.
כל העניין היה מטורף לחלוטין. נכנסתי להריון במסיבה של מישהי,
כשהייתי חצי שיכורה, והוא עזב אותי שלושה שבועות אחר כך, באותו
שעה שאמרתי לו שאני בהריון. הוא לא תכנן את זה, הוא אמר. הוא
לא ציפה שאני אכנס להריון, והוא לא יכול או רוצה להתמודד עכשיו
עם תינוק. מבחינתו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מאותו רגע
הוא לא רוצה להיות חלק מהחיים שלי יותר. ואני כן תכננתי? אני
ידעתי איך להתמודד עם תינוק? לא. אבל הפלה לא יכולתי לעבור,
וגם לא רציתי למסור אותה לאימוץ. עם המון קושי סיפרתי לאמא שלי
שאני בהריון, והיא דווקא הייתה תומכת, ואמרה שהיא תעזור לי במה
שאני אחליט לעשות. כנראה שהעובדה שלידה בגיל מוקדם רצה אצלנו
במשפחה דווקא עזרה במשהו.
היא הציעה לגדל אותה בעצמה, לומר לה שהיא אמא שלה, ורק בגיל
מאוחר יותר לספר לה את האמת. אני לא הסכמתי. את הילדה שלי
רציתי לגדל לבד, ואם זה היה קורה לי שוב הייתי אומרת את אותו
הדבר. אני לא חושבת שדבר כמו מי אמא שלה הייתי יכולה להסתיר
ממנה.
והיום אני מסתכלת אחורה ובודקת את החים שלי. כל כך הרבה דברים
שלא עברתי בגלל המעשים שלי, אבל כל כך הרבה דברים שכן. לא
הייתי בצבא. אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, אבל אמא שלי טיפלה
בזה ברגע שהגיע הצו הראשון. תיכון סיימתי כמו כולם, אבל עם
המון קשיים, ועם ציוני בגרות ברצפה. על אוניברסיטה לא היה מה
לדבר עד שהיא הגיעה לגיל שמונה.
אבל לא הייתי משנה שום דבר.