היה לה משהו עם פינגווינים.
לא הבנתי בדיוק מה.
קשה לדבר עליה בלשון עבר.
על איך שהיא הייתה פעם.

את האמת, לא הכרתי אותה ממש מקרוב. יצא לנו להיפגש ולדבר
לפעמים. ועל זה אני מתחבט כל שניה ערה לאחר מה שקרה עם
הבלנדר.
בלנדר ארור.

נותרתי רק עם תמונות בודדות בראשי, שמנסות ברוב כוחן לספר לי
סיפור על היותך האגדי, השיער, הצחוק השקט, היפה.
אהבנו את אותם הדברים, את אותם הספרים, האנשים הזמרים
הסטרייטים.
תמיד תישארי במוחי אותה רעיה צחקקנית קטנה, שכותבת הערות בבמה.
כמה שעות בחיי ישבתי וקראתי שורה אחרי שורה, מדמיין במוחי אותך
מקריאה לי אותם. אכן אכן הרבה הרבה שעות.
שעות יקרות מפז שיכולתי לבלות בחברתך, אך לדאבוני, ירדו
לטימיון.

לפעמים אני נזכר בערב הראשון שפגשתי אותך, אצל גולדי במסיבה.
הדהים אותי הנכונות שלך לשתות. מה שבסוף הביא לסופך בטרם עת.
כולנו יעצנו לך ללכת לטיפול, אך זה היה מתחת לכבודך.
ועכשיו את מתחת למטפל, שש מטר בדיוק מתחת למטפל.

דמעה נאנקת בעיני כאשר אני חושב על כל מה שהיה יכול להיות אם
רק היינו מנסים קצת יותר חזק.
לילה טוב ומנוחה שקטה לך רעיה ידידתי.

תנוחי על משכבך בשלום.

אמן.