קראנו לה גולדי. סתם ככה. גולדי.
בכל פעם שאני נזכר בה, ובחיוך המרטש הזה שלה, לבי נשבר.
איך יכולתי כך לעולל לכזאת יפה, מוכשרת, גמישה, שוודית, עשירה?
איך?
שראיתי אותך בפעם האחרונה, שוכבת בתוך הארון, בתוך המיטה
האחרונה שלך, לבשת שום דבר חוץ מפלסטר קטן, שסימן איפה הוא פגע
כשהתכופפת להרים את החזיה שנפלה לו.
אז, כשראיתי אותך, לבושה כביום שנולדת,  אלפי מחשבות רצו לי
בראש, רבבות של שאלות, איך יכולתי לעולל כך לכזאת יפה, גמישה,
עשירה, גמישה, עשירה?
איך?

ובכל זאת תחסרי לי. תחסר לי התמימות הנפלאה שלך,
החמימות הלא נגוע שתמיד מלאה את ליבי באושר ומחשבות מלוכלכות.

דמעות חונקות את גרוני בכל פעם שאני חושב על הפעם כשהלכנו לחוג
שלך כדי לצלם בנות בספנדקס. באותם רגעים הייתי האדם המאושר
ביותר בעולם.
לולא את , לא הייתי חווה חוויה זו ועל כך אני לעד יהיה לחסדך.
תודה לך מירב, על כל מה שנתת לי,
ואני תמיד אצטער על זה שנתתי לך, או להפך, על זה שלא נתתי ושלא
הייתי שם מספיק.

תנוחי על משכבך בשלום.

אמן.